רוב האוכלוסייה חושבת שההלכה אוסרת לתרום איברים, אבל ההפך הוא הנכון: לא רק שמותר - זו מצווה • והמלצה למי שזועם על ההחלטה האנטי־ישראלית באו"ם: היזכרו בדברי בן־גוריון ב־1955, ושתו תה
1 גופו הקטן של עילי ניר בן ה־10, שנהרג באסון נחל צאלים, מפיח חיים בארבעה בני אדם שיחיו, בפשטות, בזכות הסכמת אמו לתרומה. כשעוד ועוד סיפורים מרגשים כאלה מסתובבים בינינו, קשה להיות אדישים לאפשרות המודחקת שגופנו יפוצל לאחר מותנו בין אחרים, ויאפשר להם לנשום ולהתהלך ולצחוק וליצור.
מצד אחר, רק חצי מהמשפחות בישראל מסכימות להעניק את איברי יקיריהן, ורק עשרה אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת מחזיקים בכרטיס אדי. מתחת לאף קורה כאן משהו מוזר בכיוונים מנוגדים: ישראל נמצאת באחד המקומות הנמוכים בעולם המערבי בתרומת איברים מן המת, אבל במקום הראשון בעולם בתרומת איברים מן החי (תרומת כליה אלטרואיסטית).
הודות לרב ישעיהו הבר וארגון "מתנת חיים", ייתכן שבעוד כמה שנים נוכרז כמדינה הראשונה בעולם ללא רשימת המתנה להשתלות כליה. המפעל הלא ייאמן - של אנשים שתורמים חתיכת גוף חיונית שלהם לאדם שהם לא מכירים - הוא תופעה שאין לה אח ורע בעולם בהיקפים, ובעלייה התלולה של התורמים משנה לשנה. רק השנה התייצבו 127 ישראלים בחדר ניתוח והשאירו שם כליה עבור אדם זר ללא תמורה. חייהם של 380 ישראלים ניצלו בשנים האחרונות בזכות התרומות האלטרואיסטיות.
מאידך גיסא, היקפם של מחזיקי כרטיס אדי לא עולה. בכל שנה נפטרים יותר מ־100 בני אדם, חלקם צעירים, בזמן שהם ממתינים לתרומת איברים. סקרים מלמדים שרובנו לא חותמים על אדי מסיבה דתית: הישראלים משוכנעים שההלכה אוסרת לתרום איברים. גם האדם החילוני רוצה למות דתי, וסביב המוות מעדיף לא לפתוח חזית מול ההלכה.
תניחו את המספריים הרפואיים ובואו נדבר על מה שלהלכה באמת יש לומר. הוצאת איברים מאדם מת וניתוחו כרוכים באיסורים הלכתיים כמו איסור ניוול המת ואיסור הלנת המת, אבל כולם נדחים מפני פיקוח נפש ומתבטלים במצב של הצלת חיים. השיקול ההלכתי הרלוונטי היחיד הנוגע להחלטה אם מותר לתרום איברים ממת הוא קביעת רגע המוות. על פי עמדת הרבנות הראשית, לא רק שמותר לתרום איברים, בתנאי שנקבע מוות מוחי־נשימתי, אלא שזוהי מצווה.
אמות המידה לאבחון מוות מוחי־נשימתי נקבעו בחוק בהתאם לקריטריונים המקובלים על רוב הפוסקים. החוק, שתוקן ב־2008, מבקש לוודא לפני כל צעד שקשור בתרומת איברים שהאדם אכן מת.
קביעת מוות מוחי נעשית על ידי שני רופאים ותיקים, כל אחד מהם מומחה בתחום אחר, אשר אינם מעורבים ישירות בטיפול במטופל ואינם עוסקים בהשתלות איברים. לפחות אחד מהם חייב להיות בדרגת מנהל מחלקה ומעלה. ההכרזה על מוות מוחי תגיע רק אחרי הוכחה קלינית להפסקת הנשימה באופן עצמוני, הוכחה קלינית להפסקה פעילה ובלתי הפיכה של תפקוד המוח כולו, לרבות גזע המוח, ושורה ארוכה של בדיקות ומבחני דימות ומיפוי שלא משאירים שום חריץ לספק. האדם המאמין, יהודי ומוסלמי, לא נשאר עם סימני שאלה באשר לקביעת המוות המוחי.
אמונה תפלה אחרת גורסת שהאנשים שמגופם יילקחו איברים "לא יקומו שלמים בתחיית המתים". אין לזה שום מקור ביהדות. בתחיית המתים עתידים לקום לחיים דורות של יהודים שגופם נרקב מזמן מתחת לאדמה. גם מיליונים שנשרפו בשואה עתידים לקום, או מי שהאיברים שלו נקטעו מסיבה כלשהי. לקדוש־ברוך־הוא יש את מחסן חלקי החילוף שלו. אל תדאגו לתחיית המתים, כולם יקומו שלמים. תדאגו למתים של ימינו, שיכולים לקום לתחייה בזכות החלטה של רגע.
2 בבתי ספר רבים אוסרים על התלמידים לאסוף קלפי כדורגל. איסור מוצדק מאין כמותו, אלא שלאסוף משהו צריך. בכיתה של הבן שלי המגמה היא לאסוף עטיפות תיונים. הם מחליפים ביניהם תה קינמון תמורת שניים לואיזה, ואחר הצהריים שותים אצלי תה כמו שלא שותים אצל המלכה.
כל השאר נשאר כרגיל: תחרות למי יש יותר, למי העטיפות הנדירות ולמי סתם ליפטון צהוב; החבטות ברצפה כדי להפוך את ריבוע הנייר ולזכות במשהו דרמטי כמו היביסקוס; או העובדה שבלי פריחת הדרים לא תוכל להראות פניך ברבים.
אז עכשיו החליפו באו"ם את קלפי הסופרגול בעטיפות תה, והעיקרון נשאר זהה: אשם תמידי על מצחם של היהודים. אומות העולם ראו בישראל חטא קולוניאליסטי, וגינויים לישראל עלו מהאו"ם מאז קום המדינה. ההחלטה הקובעת כי ציונות היא גזענות לא נכרכה בהקמת ההתנחלויות. יקיר האו"ם אש"ף הוקם ב־1964, שלוש שנים לפני שחלמנו על שחרור הכותל וירושלים, רמת הגולן, מדבר יהודה, סיני, חבל עזה והשומרון.
כשוועידת באנדונג (1955) קיבלה החלטות אנטי־ישראליות, ראש הממשלה בן־גוריון לא מיצמץ. "נגיד בכל הגילוי והפשטות והאמת לכל ידידינו כי דורות חלוצים עמלו על תקופת מולדתנו העתיקה, וטובי בנינו ובנותינו חירפו נפשם למות על עצמאותה - לא על מנת שתהיה מדינת חסות", אמר בנאום ביום העצמאות 55', ואין מילה שלא רלוונטית היום.
"כל הכבוד למוסדות האו"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו 'לא ישא גוי אל גוי חרב' לא נתקיימה... לא ייכון ביטחוננו אלא על כוחנו־אנו. לא בזירה העולמית, אלא מבפנים יחזק ישראל ויעמוד... הגברת עלייה, היחלצות להפרחת השממה, התנדבות למיזוג הגלויות, בניין תעשיות בסיסיות, טיפוח המחקר המדעי, הקטנת הזיקה שלנו לכוחות חוץ עד המינימום. עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים".
ברוח הדברים האלה, ונוכח החלטת האו"ם התורנית, נמליץ: שתו תה.
3 לפני שישה שבועות כתבנו פה על הלקונה המרגיזה בחוק נפגעי עבירה ("לא שוכחים פני רוצח", 18.11.16), שמאפשרת לקורבנות עבירות מין לבקש מבית המשפט לאסור על הפוגע לגור בסמיכות למקום מגוריהם, אך לא מאפשרת זאת למשפחות קורבנות הטרור שרוצחי בניהן משתחררים מהכלא, לעיתים אל השכונה שבה הם מתגוררים. מפגשים אקראיים בין משפחות שכולות לבין רוצחי בניהן, שאכן מתרחשים למרבה האימה ופורטו בכתבה, מזעזעים את עולמן של המשפחות.
ח"כ אלי כהן הניח על שולחן הכנסת את "חוק הפעלת סמכות תיחום מגורים", שיתקן את העוול. יש לקוות שהצעת החוק תעבור בתמיכת כל חברי הכנסת. כולם, אולי חוץ מגטאס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו