המלחמה שתעזור לנו לנצח במלחמה הבאה

אז איפה היינו? דיברנו על הכספת הסודית של פואד. שולה זקן היתה גיבורת היום, והעוזרת של שטרית היתה גיבורת הלילה. זוכרים? לפני אלפיים שנה. 

המלחמה נפתחה כששלושה נערים נחטפו מהטרמפיאדה בגוש עציון. היא נגמרה (נכון לכתיבת שורות אלו) כשטיל נחת מאה צעדים משם, ליד בית הספר האזורי של הגוש, שלוש דקות לפני הפסקת האש. כל רודפיה השיגוה בין המצרים.

גם הפעם, ימי מְצרים. ההרוג הראשון, דרור חנין, נפל בי"ז בתמוז. בצאת תשעה באב יצאנו מן המֵצר וילדי אשדוד הרימו עיניים לשמיים הכחולים. רק הנופלים, יפים כל כך, לא יהיו איתנו בשבתות הנחמה. הטובים ביותר. מאיפה הם באו, שאל קובי מידן ברדיו בשעת לילה מאוחרת, איך לא ראינו אותם קודם. 

בעקבות הדר גולדין, חיפשתי את משמעות המילה הדר. בעברית, נוי ופאר וגם כבוד, אצילות. הוד פנימי, תפארת חיצונית. כאלה היו הנערים ש"לא ראינו קודם".

ז'בוטינסקי דיבר על הדר כיסוד התרבות. "מהו הדר?", כתב בפאריס לפני 80 שנה, "גדלות, אדיבות, גאווה, דרך ארץ, נאמנות, נימוס של בן־מלך, יפה בכל תנועותיו, טהור בכל הרהוריו, מושיט יד לחלש, לאביון ולגר". תודה לכם, 67 פרחים, על השיעור שנתתם לנו בהלכות הדר.

עמישראל חי

אם יש ויכוח אם ניצחנו או לא, אז לא ניצחנו. על ניצחונות לא מתווכחים. וניצחון לא נמדד במספר המנהרות שהושמדו אלא במה חושבים בחיזבאללה ובאיראן. אובדן ההרתעה הוא השתיקה הישראלית על מה שהתחולל ברצועה תחת אפנו. אם לא ידענו, חמור. אם ידענו, חמור שבעתיים.

אובדן ההרתעה מתחיל גם בקוצים קטנים ומטרידים כמו מה שעוברים תושבי יו"ש במשך שנים, ובחודש האחרון במיוחד. לא מרחץ דמים, אבל כן ניתוקי מים ליישובים, הפלת עמודי תאורה על הכביש (כדי לגרום לתאונה ולגנוב את חוטי הנחושת), ניסור עמוד מתח גבוה וניתוק אלפי משפחות מחשמל, מחסומי בלוקים ודוקרנים על הכבישים, הצתות בכל הגיזרה, ניסיונות חדירה ליישובים. מי ששותק על יידוי אבן מקבל פיגועי ירי; מי ששותק על פיגועי ירי, מקבל רקטות. 

גם ירושלים בוערת. הזגוגיות בבית של ההורים שלי, בשכונת גבעת המבתר, רועדות מהדי הפיצוצים בכביש ממול. שועפט היא כבר לא מחנה פליטים, אלא שכונת וילות שהרכבת הקלה עוברת בה ומחלקת התברואה של עיריית ירושלים אוספת בה את האשפה. בדיוק לפני תשע שנים נערך מבצע משפיל ומקומם של איסוף כלי הנשק מתושבי גוש קטיף (מתוך חשש מופרך שמישהו מהם יפתח באש לעבר חיילי צה"ל). אני לא רואה בעיה במבצע לאיסוף כלי הנשק הלא חוקיים מתושבי מזרח ירושלים וערביי ישראל. 

אם ניצחנו ואם לא, זו המלחמה שתעזור לנו לנצח את המלחמה הבאה. הרווחים ממנה עצומים. שינוי התודעה הישראלית לגבי גופות חטופות; העצמאות והשחרור ממה יגיד מר עולם (מצעד הצבועים באו"ם); ההתחשבות במה יגיד אדון עולם (לא מתביישים לומר בעזרת השם וברוך השם, או לצאת להילחם בשם השם). אלו רווחים שיעמדו פה למלחמה הבאה. 

וכמובן, הלכידות. מאז חטיפת הנערים אנחנו יודעים איך לייצר את הדבק הפנימי. מנגנון לעת צרה. יש עמישראל, הוא עוד כאן, והוא יודע לקום כשקוראים לו. צה"ל הוא האחים שלנו והבנים והאבות, ולא רק סעיף בדיוני התקציב. הדוגמאות המרגשות ביותר נמצאות בין הברושים בבתי העלמין. אחרי ארונותיהם של שון כרמלי ומקס שטיינברג צעדו כולם, מכל קשת הצבעים שכחול ולבן הוא הדגל שלה. משפחה מורחבת של רבבות. 

בבית הקברות העתיק

גם ההלוויה של בניה שראל מתחה את גבולות הקונצנזוס מקיבוץ שפיים עד היישוב היהודי בחברון. עד להיכן הגיעה הרֵעוּת? אפילו עד הטלוויזיה. 15 אלף איש, בחברון הערבית, בהלוויה שהסתיימה בארבע וחצי לפנות בוקר, ואין פרשן או כתב שמוחה על ההפרעה לפלשתינים, או ממלמל משהו על "חשש לנקמה" כמו שאוהבים לומר על המקום הזה.

זה התחיל בחצות, בבית בקריית ארבע. משפחה עם שמונה ילדים. מתנחלים מכל זווית. אחת מאחיותיו של בניה מתגוררת בבית השלום בחברון. המשיך אל מערת המכפלה. הספדים באמצע הלילה. עם רמקולים. אחר כך מסע לוויה דומם. רבבה וחצי בין סמטאות פלשתיניות. 

מעניין שגם בשני הפיגועים בירושלים השבוע, בשמואל הנביא ובמנהרת הר הצופים, אף אחד לא ציין שהם התרחשו ב"מזרח ירושלים". בהקשרים מדיניים, השכונות הצפוניות הללו נחשבות למזרח. כשסופרים בנייה חדשה לצורכי חרחור מְדנִים בינינו לבין האמריקנים, תמיד מחשיבים את האזור הזה כשטח כבוש. אולי העובדה שיש לשכונות הללו (בנות 45 שנה!) שמות ישראליים משל עצמן, יש בה תנועה לכיוון החיובי.

בשעה ששראל - הקצין האגדי, מלח הארץ הזאת - הובא למנוחות, לא הוטל עוצר על הפלשתינים בחברון. חלקם ישנו באותה שעה, חלקם יצאו מהבתים והביטו בתימהון בתהלוכה. איש מההולכים לא דיבר איתם. זה היה סיפור שלנו, פנימי. החברות של גלי מקיבוץ שפיים צעדו בג'ינס לצד מתנחלות בחצאיות. התל־אביבים שהגיעו בכפכפים קפאו מקור. כולם הלכו ברגל, הלכו עם בניה שאהב לטייל בשבילי הארץ - בכל הארץ, משני צידי הקו הירוק - עד לבית הקברות העתיק. 

בית העלמין בתל רומיידה הוא מהעתיקים בארץ ישראל. קבר ישי, אבי דוד המלך. קבר רות המואבייה. חלקת הקראים שחיו בחברון בימי הביניים. חלקת הרבנים הספרדים. חלקת ספרי התורה. במרוצת השנים חולל פעמים רבות, והמציבות נותצו. אחרי ששת הימים גילו קרוביהם של הרוגי תרפ"ט כי מחלקת קדושי תרפ"ט לא נותר זכר. המציבות נעלמו ועל האדמה צמחו גידולי כרוב, גפנים ותאנים.

מאז חזרנו אל חברון ואל תל רומיידה. דרך שר הדתות, זרח ורהפטיג, שמצא עצמות אדם בחומת אבן במקום והורה לשקם את בית העלמין; דרך שרה נחשון, שצעדה אל בית העלמין עם גופת בנה התינוק בידיה, לאחר ששר הביטחון לא התיר לה לקברו בחברון, ולבסוף נעתר; דרך בניה שראל הי"ד. 

טיול בעזה ובסביבותיה

גם מעזה אנחנו יוצאים ובאים. אני מחזיקה ביד אלבום שיצא לכבוד שנת החצי יובל של בית הספר "נאות קטיף" שבנווה דקלים. מופיע בו מכתב מעניין: "לכבוד הורי ז'־ח' שלום וברכה. ביום רביעי י"ח בכסלו נצא לטיול בעזה ובסביבותיה. בתוכנית: תצפית מעלי מונטר; הליכה רגלית ברחובה הראשי של עזה לכיוון חוף הים; ביקור בבית חרושת לסירות; בית הכנסת העתיק בעזה. הסיור מאובטח ומתואם עם כל הגורמים הביטחוניים. אנו רואים חשיבות בלימוד המורשת היהודית ברצועת עזה ובהכרת האזור בו אנו חיים. שעת היציאה: 08:30 בבוקר". 

השנה היא 1988. ישראל שולטת בעזה. ילדים יהודים יוצאים מבית ספר ממלכתי, באישור משרד החינוך, לטיול ברחובה הראשי. החשמונאים כבשו את עזה בשנת 145 לפני הספירה והקימו בה קהילה יהודית. גם בתקופת המשנה והתלמוד שיגשגה שם קהילה שוקקת. בית הכנסת העתיק של עזה, שבו ביקרו ילדי גוש קטיף, נבנה במאה השישית לספירה ובמרכזו פסיפס מרשים עם דמות פורטת בנבל ומעליה המילה "דוד". יש להניח שהפסיפס נהרס.

בתקופה הממלוכית והעות'מאנית היה היישוב היהודי בעזה השלישי בגודלו בארץ ישראל (אחרי ירושלים וצפת). במאה ה־17 כיהן רבי ישראל נג'ארה, מחבר הפיוט "יה ריבון עולם", כרבה של עזה. בשנת 1907 כיהן הרב ניסים אוחנה כרב קהילת עזה, וייסד בה בית ספר בשפה העברית שבטקס הפתיחה שלו נכח אליעזר בן־יהודה. למעשה, עד מאורעות תרפ"ט ישבו יהודים בעזה ובסביבותיה באופן כמעט רציף, כפי שערבים יושבים ביפו ובחיפה. 

יש כמה ורסיות למשפט תנחומים שאומרים למשפחה אבלה. אחד מהם הוא "בבניין הארץ תנוחמו". יש לבניין הארץ כוח לנחם אם שכולה, כי היא מבינה שמוֹת בנה לא היה לשווא: שיש תקומה אחריו, בזכותו, והאדמה הספוגה בדמו הצמיחה בתים ועצים. ראיתי את דני קושמרו מדווח מחאן יונס. מאחוריו דחפור צה"לי נוגח בבית. זה אותו דחפור שחמש דקות נסיעה משם חירב חדרי ילדים, במקום שבו חיו שלושה דורות של חקלאים וחלוצים. במקום בניין הארץ, חורבנה. מישהו העיר בצחוק שאולי קוראים לו די־9 כי הוא מגיע פעם בתשע שנים. אנשי גוש קטיף, המציינים עכשיו את יום השנה לחורבנם: בבניין הארץ תנוחמו.

תסיסה ערב מהפכה

ימי המלחמה חידדו את הדלתא המתרחבת שבין אנשי התקשורת באולפנים לבין האנשים במקלטים והחיילים בחזית. התחושה היא שקצה הנפש בדברי ההחלשה והחולשה, השנאה העצמית והשאלות הידועות. התסיסה מזכירה ערב מהפכה צרפתית. גם באולפנים מבינים את זה. אחד מבכירי עולם התקשורת סיפר לי על הערכה פנימית שהירידה ברייטינג של תוכנית אקטואליה מסוימת קשורה בדעותיו של המגיש/ה, הרחוקות מאוד כנראה מדעות הצופים. 

5,000 איש הפגינו בשבוע שעבר בתל אביב נגד צה"ל וזכו לחיבוק תקשורתי ולהטפה נגד ה"הסתה" מימין. בינתיים, מילים שיכולות להרוג בוקעות בעיקר מהטלוויזיה הפלשתינית. מאיפה הגיעו האלפים הללו, הספוגים כל כך בשנאת ישראל? מה בית הגידול שלהם? איך יוצא ישראלי מהבית שלו, תחת אזעקות, עם השלט "הרוצחים לטיס"? אילו "רבנים" השפיעו עליו? 

בעצם ימי המתקפה הרצחנית על חצי מדינה, חתמו עשרות מרצים מאוניברסיטת תל אביב על גילוי דעת נגד ההגנה הישראלית והציגו אותה כשחיטה וכטבח של חפים מפשע. המסמך יצא כמובן באנגלית. תנועות החרם הבינלאומי לא היו צריכות לבקש יותר.

יש לומר בכנות שמרצ לא קשורה לזה ומתנערת. ח"כ תמר זנדברג מבקשת להבהיר שבניגוד למה שנכתב כאן בשבוע שעבר, היא מגנה את האלימות נגד קבוצות הערבים הנוצרים המתגייסים לצה"ל. זהבה גלאון היא ציונית עם תפיסת עולם מעצבנת, אבל ציונית. היא וחבריה מתרחקים מתנועות השמאל הקיצוני דוגמת "אנטיפה", "תעאיוש", "אנרכיסטים נגד הגדר". 

בעוד מתווכחים אם להסיר את המצור מעל עזה, כדאי להזכיר שאין בכלל מצור. סחורות, חומרי בנייה ומוצרי צריכה נכנסו לרצועה כמעט בכל יום מאז ההתנתקות. רק שאם מהצד האחד, במחסום ארז, התבצע בידוק לכל משאית קלמנטינות כדי לוודא שאין בה חומרי נפץ, ונפתחו קופסאות הנעליים כדי להיות בטוחים שלא הוברחה בהן תחמושת - מהצד השני, בציר פילדלפי, קטאר ואיראן חימשו את הרצועה באין מפריע בטילים לטווח רחוק, במל"טים ובמטולי אר.פי.ג'י. אפשר להתפעל מהמעורבות המצרית שהפתיעה לטובה בחודש האחרון, אסור לשכוח את עצימת העיניים שלהם בשנים הללו.

גם בעיצומם של ימי הלחימה, לא פסקה העברת הסחורות לעזה. משאיות עם ציוד הומניטרי, תרופות ומזון חצו את הגבול מישראל ונכנסו לרצועה. לא הוכנסו ברזל ומלט, אבל כן הוכנסו שמיכות וגז בישול. 

האם זו התאבדות? לא. זו תפיסת עולם שאומרת שמלחמה בטרור כוללת הפרדה בין האוכלוסייה שאינה לוחמת לבין המחבלים. אם ננתק להם את המים, כולם יהיו מחבלים. צריך ליצור מאזן שהופך את הטרור ללא משתלם. 

מנהל מעבר כרם שלום, שניהל את העברת הסחורות הללו לאוכלוסייה האזרחית, הוא עמי שקד, לשעבר קצין הביטחון של המועצה האזורית חוף עזה־גוש קטיף. הוא נעקר מביתו בכוח וכעת רואה כיצד הגינה שלו, עם עצי הלימון והרימון, הפכה לבסיס טרור מבהיל בעוצמתו.

בראיון לטלוויזיות הזרות הסביר את הרציונל של מעבר הסחורות: יש חמאס ואותם נהרוג, ויש חפים מפשע, ולהם נדאג. והוא יודע לחסל מחבלים: שלוש פעמים נפצע בהיתקלויות בגוש, שלוש פעמים הוא לא היסס והרג מייד את הקמים להורגו. הוא לא בעל שבע נשמות - הוא בעל נשמה גדולה. אדם אציל.

פזמון לחוסר ההתחשבות

דודו ברק כתב שיר חדש המתנגן ברדיו על החייל אורון שאול. "אולי זה רק חצית את הגבול? אולי מצאת מחסה אי שם? אולי אתה עכשיו מלח בים?"

המילים הללו נכתבו בחוסר התחשבות וירבצו כאבן רחיים על צוואר המשפחה. ההכרזה על חלל שמקום קבורתו לא נודע אינה נעשית בקלות ראש. היא מבוססת על עובדות, על דיון הלכתי העושה שימוש בכל פרט וכל בדל ידיעה. 

ובא השיר הזה ומנגן על חלומותיהם הרעים של בני המשפחה. "אולי פתאום ביום מן הימים תשוב מארץ הנעלמים?" הבן הוכרז כחלל צה"ל, ואתם חופרים בבשר אוהביו לבל ימצאו נחמה לעולם. ¬

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו