לצד החשיבות הנודעת לתוצאות הבחירות הקרובות, חשוב להבין את התשתית העמוקה של יחסי ישראל עם ארה"ב, מעבר לשאלת זהותו של הנשיא והרכבו של הקונגרס. מדובר בשותפות באתוס, המשתקפת בעמדותיהם של נבחרי העם, ובחפיפה ניכרת של אינטרסים, המשפיעה על שיקוליו של הממשל.
יש דמיון רב בהיבט חשוב של האתוס המקובל בזרם המרכזי של העם האמריקני ושל הציבור בישראל. מעבר למחויבות הבסיסית למשטר דמוקרטי ולחרויות הפרט, מדובר באתוס המכבד את הפרט ואת הקולקטיב הנאבקים לשרוד ולהצליח, גם בתנאים קשים ובסביבה אלימה. אלה אינם נרתעים, כאשר אין ברירה אחרת ובשירות מטרה מוצדקת, משימוש בכוח כדי לכפות את רצונם. בשל השפעתו הבולטת של המדיום הקולנועי, מותר אולי לכנות, בפשטנות נסלחת, את הגרסה האמריקנית של העמדה הזו "האתוס של ג'ון ווין וברוס וויליס".
הוא אינו מקובל באירופה, שם הוא מתויג לעיתים במיאוס כ"אתוס הקאובוי". הוא נחשב פסול ופרימיטיבי בקמפוסים אמריקניים, בתקשורת, בחוגים "פרוגרסיביים" ובקרב הרוב הליברלי של יהודי ארה"ב; אלא שבלעדיו אי אפשר להסביר את האהדה העמוקה לישראל בקרב כשני־שלישים של הציבור האמריקני, בעיקר הרפובליקני, אך גם בקרב הדמוקרטים שלא נתפסו לאופנות הרדיקליות. ישראל נתפסת בעיניהם כגורם דמוקרטי, בונה ומאוים, הנחוש לעשות "מה שצריך", לרבות שימוש בכוח, כדי להגן על עצמו. הם מכבדים זאת.
בתחום האינטרסים המשותפים, מקובלת בעולם, ואפילו בארה"ב ובישראל, תדמית שגויה לחלוטין, שמקורה בבורות עמוקה או בעיוות מכוון. זו מציגה את היחסים בעיקר כתולדה של אהדה לישראל, תמיכת המצביעים היהודים או פעולת הלובי הפרו־ישראלי, למרות אינטרס אמריקני "אמיתי" בתמיכה ב"ערבים".
ראשית, כמעט כל הערבים החשובים לארה"ב פועלים בעצה אחת עם ישראל וסומכים עליה. שנית, גם נשיאים שאינם אוהדים, ואפילו אנטישמים, ניהלו מדיניות שסייעה לישראל (ניקסון, למשל); נשיאים שהיו, בעיני עצמם, אוהדי ישראל, היו לפעמים נחושים "להציל אותה מעצמה" (אובאמה, למשל). שלישית, איפא"ק (ה"לובי") הוא סוכן מכירות משובח, מתוחכם ומסור של ישראל, אך לו היתה ה"סחורה" הישראלית פגומה, לא יכול היה גם הסוכן המוכשר ביותר למכרה במשך שלושה דורות; כוחו של הלובי בקונגרס מבוסס בעיקר על עומק התמיכה הציבורית. רביעית, היהודים הם פחות משני אחוזים של הבוחרים, רובם המכריע תומך אוטומטית במועמדים דמוקרטים וישראל אינה שיקול בולט בהצבעתם.
ה"סחורה" הישראלית מבוקשת בשל האתוס שהוזכר ובעיקר בשל האינטרס האמריקני. מבחינת ארה"ב יושב באחד האזורים החשובים בעולם גורם המשלב שש סגולות, שאף בעל ברית אחר אינו מקיף את כולן: ישראל היא חזקה, יציבה, אחראית, נחושה, תמיד פרו־אמריקנית. ישראל היא היחידה בין כל בעלות הברית שאינה מבקשת שחיילים אמריקנים יילחמו להגנתה. היא חזקה צבאית, כלכלית וטכנולוגית. היא דמוקרטיה שהוכיחה את יציבותה גם בעיתות משבר. אחריותה משתקפת בריסון מול איומים מתמשכים לדורות, שאף מדינה דמוקרטית לא חוותה כמותם, ובזהירותה המופלגת ביחס ליכולות אסטרטגיות המיוחסות לה.
לנחישותה לפעול בשעת מבחן קשה למצוא מקבילה בין הדמוקרטיות. בשום שלב לא התייצבה אלא במחנה האמריקני. ישראל היא עדיין שותפה זוטרה של מעצמת העל האמריקנית, אך לא שותפה מבוטלת. ארה"ב נאלצת לצמצם את נוכחותה הפיזית במזרח התיכון, כדי למקד את תשומת ליבה הגלובלית באסיה, במיוחד בים סין הדרומי. היא יכולה להרשות לעצמה לנהוג כך, רק אם היא מותירה באזור קואליציה של מדינות פרו־אמריקניות המעוניינות לשמור על יציבות יחסית באזור. ישראל, החזקה, היציבה והאמינה היא נדבך חיוני בקואליציה הזו.
נשיאים באים והולכים. אחדים פועלים בעצה אחת עם ישראל, ואחרים קשובים הרבה פחות לצרכיה. מעבר להבדלים החשובים האלה, יש תשתית איתנה, ערכית ואסטרטגית לשותפות עמוקה. היא שרדה בעבר גם ממשלים בלתי ידידותיים. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו