החטוף ששב הביתה מספר: "ירו לכל עבר - הרמתי ידיים וצעקתי 'תאילנד'"

ווצ'ארה סריאון, שבוי חמאס ואזרח תאילנד, ניצב בפני כלי התקשורת בארצו וסיפר לראשונה קצת על תקופת השבי ברצועת עזה ועל הסיבות שהביאו אותו לעבוד בישראל.

ווצ'ארה הוא תושב קהילה נוצרית קטנה בצפונה החקלאי והעני של המדינה, שיצא לעבוד בישראל במטרה לתמוך כלכלית במשפחתו. "כשהגעתי לישראל זה היה מרגש, אבל היה גם פחד, כי ידעתי שהמדינה נמצאת במלחמה. הייתי חייב ללכת. רציתי שלמשפחתי יהיה עתיד טוב יותר ושבתי תוכל לקבל חינוך", מספר סריאון במהלך ראיון לסוכנות הידיעות רויטרס.

סריאון נשבה על ידי חמאס בקיבוץ ניר עוז, שם עבד כפועל חקלאי. "הם התחילו לירות. הרמתי ידיים ואמרתי 'תאילנד, תאילנד'. אז הם לקחו את הטלפון שלי והקיפו אותי מכל עבר", סיפר התאילנדי על רגעי השבי הראשונים.  
סריאון סיפר כי שוביו האכילו אותו בעיקר בלחם, עגבניות, מלפפונים וגבינה. לטענתו היו תקופות ארוכות בהן בקושי קיבל לאכול או לשתות וכי לא אפשרו לו להתקלח לאורך כמעט כל תקופת השבי.  הוא תיקשר עם חוטפיו בתנועות ידיים בעיקר והתקשורת עמם הייתה מוגבלת לדברים בסיסיים מאוד. שוביו נתנו לו חתיכת נייר עליה סימן את הימים והוא זוכר כי סבל ממחסור קשה במי שתייה.

סריאון הוחזק יחד עם שני שבויים אחרים מתאילנד ושוביהם סיפרו להם מדי פעם כי הם עתידים להשתחרר "תוך כמה ימים". לאחר זמן מה הם חדלו להאמין להם. ואז קרה משהו חריג. "אמרו לנו שתהיה הפסקת אש. באותה פעם האמנתי להם. אפילו ראיתי אותם יורים באוויר משמחה. הם חגגו את זה", נזכר ווצ'ארה.  

בקהילתו בצפון תאילנד, ווצ'ארה התקבל כבן אובד ששב הביתה. טקס הודיה התקיים בכנסיה המקומית והחטוף המשוחרר נשא נאום הודיה בפתח התפילה. "אני רוצה להיות עם בתי ועם ההורים שלי. הם מזדקנים ולא יכולים לעשות הרבה כרגע. אני רוצה להיות זה שיטפל בהם", סיפר.