"מתגעגעים לסדאם": החיים תחת שלטון המיליציות השיעיות בעיראק

את מה שנקרא 'המליציות השיעיות' פגשתי ב- 2016 במהלך מסע מיניוואנים בעיראק. זו לא היתה משימה קשה. הם היו בכל מקום. אלה היו הצעירים במחסומים, שעוצרים את המיניוואן על כל נוסעיו כל עשר מטר לאורך הכביש. המטרייה הקרויה אל-חשד-א-שעבי כללה כ-50 מליציות לפחות, וכל אחת הראתה את נוכחותה בשטח על ידי הצבת מחסום. 

היחס אליהם היה מעורב. שלט שעמד בכניסה לתיכרית, בסוף הנסיעה, הזכיר את תרומתם. השלט הנציח את 40 החיילים העיראקים שדאע"ש טבח בהם, במלחמה בתיכרית. הציר שבו נסעתי היה עד לא מזמן בשליטתו של דאע"ש, ומחסומי המליציות, למרות שהם היוו מטרד, גם השרו ביטחון בלב התושבים. בזכות נוכחותם על הציר, התושבים יכלו לחזור לבתיהם, אחרי שנתיים בהם דאע"ש שלט בעירם. 

עוד בנושא:

תשעה אנשי מיליציות שיעיות חוסלו בתקיפה נוספת בגבול עיראק-סוריה

דיווח: משמרות המהפכה בונות בסיס חדש בסוריה

השיעים באים: האויב החדש מעבר לגבול בסוריה

תוך שעות ספורות: שתי תקיפות על בסיסים של מיליציות שיעיות בעיראק

באותו מסע, ביקרתי גם בסמארה, עיר נוספת שנכבשה על ידי  דאע"ש. בזמן ביקורי שם, היא כבר היתה בשליטת המליציות, והם הציבו את דגלם על ראש המסגד העתיק. מקומיים שהסתגרו בבתים בתקופת שלטון דאע"ש, יכלו סוף סוף לצאת מהבית. אך הם חששו מהמליציות ונזהרו לידן. כי המליציות כללו גם עבריינים שחטפו תושבים ודרשו דמי חסות מעסקים קטנים.  

תמר בראס סמוך לאנשי מיליציה שיעית בעיראק

בערים אחרות, המליציות ניהלו רשת של סחר בנשים וסמים. בבגדד יצא לי לבקר בבניין אחד ש'כל העיר יודעת שהוא בית זונות', לפי דברי אחד התושבים, 'אבל המשטרה לא נוגעת בו', והסיבה היתה ברורה – בפתח הבניין ישבו הסרסורים, שעבדו עם המליציה. 

ההסבר היה שכדי להיאבק בדאע"ש, או להשיג מטרה כלשהי, המליציות צריכות לממן את עצמן. לפעמים הן השתלטו על 'עסקים' קיימים – זאת אומרת, שהמדאם הממוצעת שילמה למליציות או מסרה להם את הבנות או את העסק, במקום לנהל אותו בעצמה. ולפעמים הם פשוט חטפו נשים ומכרו אותן ממקום למקום. 

לידתה של בעיית המיליציות

רוב המליציות הללו הן שיעיות. חלקן עוד מתקופת סדאם, מחתרות שייצגו את המיעוט השיעי שהוא דיכא בכוח. כשסדאם נפל, ועלתה לשלטון ממשלה דמוקרטית המייצגת את 'הרוב' (והרוב בעיראק הוא שיעי), המליציות הפכו ממיעוט נרדף, לזרוע חצי סוררת של הממשלה. זאת אומרת, הן לא ייצגו את הממשלה ולא פעלו בהנחייתה. 

אך כשהם חטפו ורצחו נשים ש'לא חיו בדרכי האיסלאם', שרפו בית זונות, והעלימו אזרחים סונים מהרחובות, הממשלה השמרנית לא עשתה דבר כדי לעצור אותם. גם לא כשארגון אמנסטי התייחס אליהם בדו"ח על עיראק, ופירט שורה של פגיעות בזכויות אדם, שהמליציות אחראיות להן. 

כאוס חסר תקדים, פיגוע שביצעו מיליציות שיעיות נגד תחנת הטלווזיה "אל ערביה" // צילום: איי.פי

למסתכל מבחוץ, זה נראה סותר שמליציה אחת שורפת בתי זונות, ומליציה אחרת מסרסרת בנשים, אך לא בעיראק. כאן, אינסוף קבוצות, נאמנויות כפולות ועמימות מאפיינים לא רק את המליציות, אלא גם את הצבא, הממשלה וגופי המודיעין. "אפילו המספר שלהן לא ברור", אמרה לי תושבת בגדד במהלך שיחה, "כל מי שרוצה מקים כאן מליציה. את ואני יכולות להקים מליציה אם נרצה בכך". 

והסונים? הם הקימו מליציות משלהם אחרי שהאמריקאים נכנסו לעיראק, פירקו את הממשלה, הצבא והמשטרה הקיימים, ויצרו שכבה של אנשי צבא מובטלים. אליהם הצטרפו אחרים מהשכבות הנמוכות. והם הפציצו חתונות, מרכזי קניות, הלוויות ואפילו מסגדים שיעיים. לימים, חלקם יצטרפו לדאע"ש, ויפגשו את המליציות השיעיות במערכה מדממת. 

המלחמה נגד דאעש

עליית דאעש הייתה גם נקודת מפנה עבור המיליציות. בקיץ של שלנת 2014 פתח ארגון הטרור במתקפה חסרת תקדים בעיראק. אנשי הארגון כבשו מספר ערים גדולות במדינה, בהן העיר השנייה בגודלה ובירת הצפון, מוסול, והגיעו עד פאתי הבירה בגדד. החשש כי הבירה, ויחד איתה הערים נג'ף וכרבלא, הערים הקדושות לשיעים, ייפלו לידי ארגון הטרור הסוני דחפו את האוכלוסיה השיעית לגיוס חסר תקדים. על מנת להילחם בדאעש הוקם ארגו ןגג למיליציות השיעיות, "יחידות הגיוס עממי", או בערבית ,ח'שד א-שאעבי".

אנשי המיליציות לקחו תפקיד משמעותי במיגור המדינה האסלאמית ואף שילמו מחיר כבד על כך. אלפים מאנשיהן, רובם מתגייסים חסרי ניסיון, מצאו את מותם במלחמה בטרוריסטים המנוסים. אך עם ההקרבה הגיע גם התגמול. א נשי המיליציות הפכו לאדונים של כמעט כל נדבך בחיי היום יום בעיראק, והתוצאה הייתה כאוס. 

לוחם מיליציה שיעית במהלך הלחימה בדאעש בצפון עיראק // צילום: איי.אף.פי

ומול הכאוס הזה, לא פלא שרבים מאלה שפגשתי אמרו לי שהם מתגעגעים לתקופת סדאם. נשמע מופרך, ולכן אצטט אזרח עיראקי שהסביר זאת כך: "הם מתגעגעים לסדאם כמו שהמשלשל מתגעגע לעצירות". 

וזה לא רק בגלל המליציות הרבות, שמאיימות על יציבותה של עיראק, אם היא בכלל קיימת. זה גם הממסד שלא זכה לאמון הציבור. "הממשל מתחלף, המנגנון נשאר", אמר לי תושב אחד, "הממסד מושחת כמו פעם. גם אז וגם היום, אנשים נעלמים לבתי הכלא בלי לראות שופט. כמו בימי סדאם". 

הסכנה הגדולה: שליטה איראנית

בזמן ביקורי בעיראק, דאע"ש עדיין שלט על אזורים במדינה, תקף צירים ונלחם בצבא ובמליציות. היו מומחים ופרשנים למיניהם שדיברו על הפוטנציאל ההרסני של המליציות ביום שאחרי דאע"ש, בעיקר אלה הנתמכות על ידי איראן. אך אלה היו רק ידיעות קטנות, בעיתונים ספורים. עיקר תשומת הלב היתה מופנית למלחמה בדאע"ש. על התנהלות המליציות כלפי אזרחים עיראקים דובר אף פחות. 

היום שאחרי דאע"ש הגיע, והמליציות כבר בכותרות הראשיות. בתודעה הציבורית, הם כבר לא פסיק שקורה במדינה רחוקה ומתוסבכת, אלא איום על ישראל, זרוע של איראן. המליציות הפרו-איראניות כבר שולחות לוחמים לבסיסים בגבול עיראק-סוריה. לפי ההערכות, הבסיסים הם חלק מתכנית לבנות גשר יבשתי בין איראן לים התיכון. לפי הפרסומים, הבסיסים תקפו את, וגם הותקפו על ידי ישראל מספר פעמים השנה. התקפה אחת התרחשה לאחרונה בפאתי בגדד. 

הלוויית לוחם מיליציה שיעית שנהרג בתקיפה המיוחסת לישראל בעיראק // צילום: רויטרס

ביולי ראש ממשלת עיראק הוציא צו למליציות- להתפרק מנשקן או להתמזג עם הצבא. המהלך פורש כצעד לרצות את האמריקאים, ולמנוע מלחמת צללים בינם לבין איראן על שטחה של עיראק. אך אחיזתם של האמריקאים בעיראק הולכת ומתרופפת, וכלל לא משתווה לזו של איראן. כבר אז היה ברור שמי שמקבל פקודות מאיראן, לא יציית להוראה. 

ובינתיים, אזרחים עיראקים, חשדנים ושבעי מלחמות, צופים במנגנון המסוכסך והמפורק שלהם, ושואלים את עצמם אם יש עוד פחת אחרי הפחת, ומתי הם יקבלו את השקט שהם מייחלים לו. 

  

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו