עניין של זמן: אלה הסיבות שהאיראנים יתקוממו נגד השלטון השנוא עליהם

כלפי חוץ, המשטר האיראני נראה עסוק בתפעול שלוחיו, בעתיד ההשקעות בסוריה ובשיקום חיזבאללה - אבל בכל הזמן הזה החברה האיראנית עצמה קרובה מאוד לקריסה. זיהום אוויר, מחסור בנפט ובגז, הפסקות חשמל תכופות, אי תשלום משכורות ובריחת מוחות - הן רק חלק מהבעיות שעמן מתמודדים אזרחי איראן באופן יומיומי, אבל אלה בעיות המחמירות מיום ליום ונזקיהן מצטברים.

בשיחות עם חוקרים של החברה האיראנית עולות גם בעיות של שחיתות ועיצומים, שהובילו לקריסה שעמה מתמודדת איראן כיום. האם כל הצרות האלה יובילו את אזרחי איראן להתקוממות? השאלה הזאת נותרת פתוחה.

אז מה בעצם עומד בראש סדר היום של אזרחי איראן בימים אלה? "בשבועות האחרונים זה היה בעיקר חוק החיג'אב החדש, בשנתיים האחרונות זה באופן כללי עיסוק בחיג'אב ובזכויות נשים", משיבה ד"ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן. "גם נפילת אסד נמצאת על סדר היום, בשני הקשרים: אחד הוא שסופו של חמינאי מתקרב, כי כל הפרוקסים שלו מחוסלים בזה אחר זה. השני שייך למשבר במשק החשמל: ישנן הפסקות חשמל יזומות, ואני מזכירה שאנחנו בתקופה שמאוד מאוד קר. האיראנים חוזרים לחימום בגז ונפט, שלא פסק אף פעם, אבל גם גובה קורבנות כל חורף. בשבוע שעבר אפילו משרדי הממשלה לא עבדו בכל יום, כי אין מספיק חשמל לתפעול שלהם".

סנקציות וניהול גרוע

פרופ' מאיר ליטבק, ראש המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב, מחלק את הגורמים לבעיות לסנקציות, שחיתות וניהול גרוע של המשטר האיראני. "הסנקציות מקשות עליהם מאוד, בין היתר בנושא הנפט. באיראן צריכים לרכוש ציוד כדי לחדש את תפוקת הנפט, אך העיצומים והעלויות מקשים עליהם. את הנפט שישנו הם מוכרים לסינים בהנחה. לאיראן יש פוטנציאל ייצוא של נפט וגז, אבל יש להם מחסור בשניהם. יש ירידה בתפוקה ועלייה בצריכה שמובילים בין היתר לבעיות בייצור ואספקת החשמל".

הגורם השני הוא ניהול כושל של הכלכלה האיראנית. "יש שם שחיתות בקנה מידה אדיר. בשנה שעברה איראן הייתה במקום 149 במדד השחיתות העולמי מתוך 190 (המושחתת ביותר). ישנו גם ניהול פופוליסטי, למשל בסבסוד דלק - שיטה שמייצרת שחיתות וגם בזבוז נוראי של דלק ועד להברחות של דלק למדינות שכנות. הם מסבסדים גם מזון ומתנהלים בכמה שערי מטבע שונים, שגם זה פתח לשחיתות. במטבע עולמי - נמדדו 770 אלף ריאל לדולר, זו הידרדרות שפל של כל הזמנים שמובילה להתייקרות של המזון".

הדיווחים על המתרחש באיראן מציירים תמונת מצב עגומה. בעיות סמים קשות, הוצאות להורג כדבר שבשגרה ו"טיפול" מסור בבעיות צניעות, כל אלה מצביעים על רוע המשולב בשחיתות של המשטר ומשמרות המהפכה. מי שיכול עוזב. רבים מדי נשארים וסובלים.

"בריחת מוחות היא אחת הבעיות הגדולות ביותר של הרפובליקה האסלאמית. משקיעים המון בחינוך, בתי ספר למחוננים ולמחוננות - אבל אז אין להם תקנים. כי בשביל תקנים צריך קשרים. לכן הם בורחים למערב ועושים שם חיל. למשל פרופ' מרים מירזאח'אני, האישה הראשונה והאיראנית היחידה שזכתה במדליית פילדס - המקבילה לפרס נובל במתמטיקה", אומרת ד"ר עילם גינדין.

פרופ' ליטבק מציין, כי "מאה אלף בעלי מקצוע עוזבים את איראן מדי שנה, בעיקר רופאים ומהנדסים. יש מחסור גדול מאוד באחיות במדינה. עד כדי תופעה של התאבדות של אחיות כתוצאה מעומס יתר".

"מחכים לניצוץ שיצית"

לדברי ד"ר עילם גינדין, "מצד שני, זה לא מצב שמעורר לפעולה. מה שמעורר לפעולה הם הנושאים הכלכליים. עכשיו מחכים לניצוץ שיצית את המהומות הבאות, כמו מותה של מהסא אמיני. הפעם אין לרפובליקה האסלאמית בני ברית כמו נסראללה, ששלח 22,000 חיילים לעזור בדיכוי המחאות לפני שנתיים. ייבוש הפרוקסי אומר גם שאין נוכחות ואין איך להעביר ציוד לחמאס ולחיזבאללה. זו גם פגיעה במוניטין, כי מי ירצה עכשיו להיות תחת כנפיהם, אם כנפיהם כבר לא מגינות. זה גם היה מקור חשוב לשכירי חרב במלחמה הקשה ביותר של המשטר - המלחמה נגד העם, והוא הולך ונעלם".

גם הסחר בסמים משגשג באיראן. לדבריה, "סחר בסמים הוא אחד הפשעים שיש עליהם עונש מוות. בחודשים האחרונים, בכל חודש עשרות אנשים מוצאים להורג על סמים (שני האישומים המובילים האחרים הם אונס ורצח). יש בעיית סמים קשה כי אנשים רוצים לברוח מהמציאות, וחשים שאין להם תקווה". פרופ' ליטבק מצביע על כל אלה ומוסיף "בעיות החשמל שפרצו עכשיו כתוצאה ממחסור בגז מובילים לשימוש במזוט, שגורם לזיהום אוויר נוראי. טהרן, שנמצאת בין הרים, סובלת מבעיית זיהום אוויר חמורה, משום שיש שם אוויר כלוא. בחודש האחרון נסגרו בתי ספר ומשרדי ממשלה אחרי שתושבים נקראו לא לצאת החוצה. הזיהום הזה מכה גם בערים נוספות.

"בעיה נוספת שנוצרת היא שאנשים כמו מורים פועלים ולא מקבלים משכורת מהמדינה בזמן. אז יש שביתות רבות בשנתיים האחרונות. פועלים בתעשיית הנפט לא מקבלים שכר ופנסיונרים רואים שהפנסיה שלהם נשחקת מאוד. האוכלוסייה מזדקנת ולכן צריכים להעלות את גיל הפנסיה, אבל במשטר מהססים כי זו בעיה פוליטית שלא נוח לטפל בה".

בנוסף לכל הצרות, פרופ' ליטבק מספר שחלק לא קטן מהבנקים האיראנים הם פושטי רגל. יש מצוקה של מים כתוצאה מניהול לא נכון של משק המים והרשימה ארוכה. כל זה, מסכמים שניהם, יוצר מציאות חיים קשה עבור האזרח האיראני.

האם אזרחי איראן עוקבים אחרי ההשקעות של המשטר במלחמתו בישראל?

"ברור שעוקבים", אומרת ד"ר עילם גינדין, "לא סתם אחת הסיסמאות שצועקים בהפגנות כבר 20 שנה היא: 'לא עזה, לא לבנון, נשמתי קודש לאיראן' (בשלב מסוים נוספו גם "לא תימן, לא גולן"). בשיר מחאה של להקת 'קיוסק' האיראנית, מ-2005, יש שורה: 'נשארה פרוטה בתחתית קופת החיסכון - שלחנו לפלשתין'. בשיר מחאה אחר, של המשורר מצטפא באד-כובהא'י משנת 2009, יש שני בתים שאומרים: 'מה לנו ולמסכנות של לבנון ופלשתין, בזמן שהאומה כולה נאנקת ונאנחת. הו, ההוזה על הזדהות עם כאבם של עזה והערבים - אלה הכורדים והבלוצ'ים (מיעוטים אתניים גדולים באיראן) שרעבים ללחם'.

"אחרי נפילת אסד התברר היקף ההשקעה האיראנית בסוריה - 50 מיליארד דולר עלתה השהייה שם, ועוד 30 מיליארד דולר שמוגדרים כחוב של סוריה לאיראן, שיש להניח שלא יחזור. ב-80 מיליארד דולר היה אפשר להאכיל הרבה עניים, לבנות בתי ספר, ועוד. וכל זה בזמן שאין מספיק חשמל לפעולתם התקינה של משרדי ממשלה".

פרופ' ליטבק: "האזרחים רואים הפסד של עשרות מיליארדים בסוריה, וזה בלי להעריך כמה כסף הושקע בחמאס ובחיזבאללה. יש איראנים שמבינים את זה, אבל אי אפשר לדעת כמה הם באחוזים. את השחיתות והניהול הכושל - כל איראני מבין. במשטר מתחננים לבטל את הסנקציות, כי הם במצב כלכלי נואש. אבל חמינאי מאוד חשדן כלפי המערב. אולי דווקא עם טראמפ הוא ינסה ללכת להסכם חדש".

בישראל רואים את הקשיים שחווה העם האיראני ולא אחת דנים - לא בהשמדת הגרעין אלא בתוצאות אפקטיביות הרבה יותר של מהפכה והורדת שלטון האייתולות. נתניהו עצמו אף קרא לא מעט פעמים לעם האיראני "לא לאבד תקווה, כי המשטר נחלש כל יום". פרופ' ליטבק אומר כי נתניהו לא פופולרי באיראן משום שהוא נתפס כמי שגרם לארה"ב לצאת מהסכם הגרעין - מה שגרם לנזקים הכלכליים הקשים שחווה המדינה".

אם המצב כל כך קשה, למה העם האיראני לא מתקומם?

"בגלל פחד. המשטר הוכיח את היעילות והרצחנות בדיכוי, וזה מרתיע. המשטר המנוול הזה ירה לנשים בעיניים ומאות בחורות איבדו לפחות עין אחת והתעוורו במחאות. ירו להן בחזה בכוונה. מאות נהרגו. זה יוצר פחד, ואני מבין את זה", אומר פרופ' ליטבק, ומוסיף כי גם אין אלטרנטיבה.

"בנוסף, אין שם הנהגה של אנשי דת והאופוזיציה בחו"ל לא שווה שום דבר. המוג'הידין שנואים כי הם נתפסים כבוגדים. אין הנהגה שתארגן הפגנות. המשטר שולט באינטרנט ומנטר באופן מהיר את הרשת כדי להשתיק מחאות. לכן איש לא יכול לדעת אם הוא לבד או יש עוד כמוך שמעוניינים להפגין. האיראני גם רואה את תוצאות 'האביב הערבי' והכאוס במקומות השונים ואומר לעצמו 'מי צריך את זה?', אולי אם נפיל את אנשי הדת נקבל דיקטטורה של משמרות המהפכה?'"

למרות זאת, ד"ר עילם גינדין מעריכה שהקריאות של נתניהו נופלת על אוזניים קשובות. לדבריה "האיראנים מחכים שביבי יעשה במקומם את העבודה. אחרי שמבחינתם הוא חיסל את סינוואר, נסראללה, הניה ועוד כמה פחות מפורסמים, הם קוראים לו לחסל גם את המנהיג שלהם. יש בקרב איראנים באיראן ובגולה הערצה לביבי על זה, וזה קצת מכמיר לב".

לגבי התקוממות ומהפכה - ליטבק ועילם גינדין מתקשים לחזות זאת. "מה שיוציא אותם לרחובות היא לא הקריאה של נתניהו, אלא הדבר הבא שיקרה, שאנחנו לא יודעים מה הוא יהיה. לא חשבנו שהמחאות אחרי מותה של מהסא אמיני יימשכו יותר משבוע-שבועיים והן נמשכו יותר מחצי שנה, ולמעשה התנועה עדיין חיה. מצד שני, מותה של ארמיתא גראוונד בת ה-16 שנה אחר כך באותן נסיבות בדיוק, לא הפך למחאה אדירה, כי הרפובליקה האסלאמית למדה מהטעויות של שנה קודם וידעה למנוע את זה", אומרת ד"ר עילם גינדין.

"המהפכה - תרחיש סביר"

"צריך רק להסתכל סביבנו כדי להבין שמהפכה באיראן היא תרחיש סביר. אם זה יקרה מחר, בעוד שנה או בעוד 20 שנה - זו כבר שאלה אחרת. מה שיקרה בסוריה עכשיו יקבע את עתיד המחאה. ב-2011 הם ראו את האביב הערבי ואפילו ניסו להצטרף אליו. אחר כך ראו שסדאם חוסיין הלך ובא דאעש. בסוריה האביב הערבי הפך למלחמת אזרחים שנגמרה רק עכשיו, אחרי 14 שנים ואנחנו לא יודעים מה יהיה. גם במדינות האחרות שהיה בהם אביב ערבי המצב לא להיט. הם כבר יודעים מ-1979 שלעתים, מי שמחליף את הדיקטטור - הוא דיקטטור יותר גרוע".