אתמול (שבת) הכותרות הראשיות בכל אתרי החדשות של המשטר ברפובליקה האסלאמית של איראן עסקו בנושא אחד: ניצחונה המזהיר של נבחרת הכדורגל של איראן על יפן והעפלתה לשלב הבא בגביע אסיה. אחרי שהבהרנו מה סדר העדיפויות, אפשר לגלול מעט ולהגיע לידיעות שמעניינות אותנו בישראל - ההפצצות ההדדיות של ארה"ב והרפובליקה האסלאמית (לרבות זרועותיה) בסוריה ובעיראק.
ביום שישי בערב החלה ארה"ב לתקוף מטרות המזוהות עם כוח קודס - זרוע החוץ של משמרות המהפכה - בעיראק ובסוריה. בשבת התפרסמו, מתחת לידיעות על הכדורגל, ידיעות על התקיפה הזו וכן על תקיפות הנגד של ארגון הנקרא "ההתנגדות האסלאמית של עיראק", אחד מארגונים רבים הנתמכים על ידי איראן, על בסיסים אמריקניים בסוריה ובעיראק. תקיפה באמצעות ארגוני פרוקסי מאפשרת לרפובליקה האסלאמית להתנער מהתקיפות ולומר שזה בכלל לא היא.
התקיפה ביום שישי באה בעקבות תקיפת מל"ט על בסיס אמריקני בירדן על גבול סוריה - תקיפה שאותו ארגון עיראקי קיבל עליה אחריות, ושבה נהרגו שלושה חיילים אמריקנים, הראשונים שארה"ב מאבדת במלחמה הנוכחית. האמריקנים לא זיהו שזה מל"ט אויב כי חשבו שזה מל"ט שלהם שחוזר מתקיפה, מה שמרמז שגם התקיפה הזאת באה בעקבות תקיפות קודמות, וכך לאורך שנים. את נאומו בעקבות האירוע סיים ביידן במילים: "ושלא יהיה לכם ספק - אנחנו נסגור חשבון עם כל האחראים בזמן ובאופן שנבחר".
מילים אלה מזכירות מאוד את התגובות של איראן בכל פעם שאחד ממפקדי כוח קודס "הופך לשאהיד" באדיבות ארה"ב או ישראל: נקמה בזמן ובאופן שנמצא לנכון.
גם ארה"ב וגם הרפובליקה האסלאמית אינן מעוניינות שהמצב באזור יסלים למלחמת עולם שלישית. לכן, הרפובליקה האסלאמית מעדיפה להשאיר את העבודה המלוכלכת לארגוני פרוקסי, במיוחד "ההתנגדות האסלאמית של עיראק".
בכל זאת, היו כמה תקיפות שמשמרות המהפכה קיבלו עליהן אחריות ישירה, של אויבי איראן בפקיסטן ובכורדיסטן. בכורדיסטן נהרג איש עסקים עשיר יחד עם בתו התינוקת בתקיפה על ביתם שהוגדר כ"מטה המוסד". ה"הוכחה" להיותו סוכן מוסד היתה תמונה שלו עם רב חב"ד ברוסיה, שמהר מאוד הוכח שזויפה בפוטושופ. אחרי כל חיסול ותקיפה, הצד המותקף מכריז שהנקמה תבוא "בזמן ובאופן שנראה לנכון".
מסכת חוזרת של תקיפות ונקמות
זה קרה לפני ארבע שנים אחרי שארה"ב העלתה את הגנרל קאסם סולימאני למעמד הנחשק של "שאהיד" (או כמו שאומרים האיראנים - למעמד של קציצה); זה קרה בכל אחד מימי השנה למותו, ובמיוחד ביום השנה האחרון, וגם תשעה ימים לפניו כאשר סיד רצ'י מוסוי, קצין הלוגיסטיקה הראשי של כוח קודס, חוסל בסוריה; זה קרה אחרי שבערבו של יום הזיכרון לסולימאני חוסל בלבנון סאלח עארורי, וביום עצמו דאעש ביצע פיגוע המוני בתהלוכת האזכרה לסולימאני.
הסיבה להצהרות ולנקמות באמצעות ארגוני הפרוקסי, היא ששתי המעצמות יודעות שאם יעבירו את העניין לסדר היום, הצד השני עלול לנסות בפעם הבאה להוציא תקיפה או פיגוע בסדר גודל גדול יותר. הסכנה השנייה מבחינת איראן, היא "הפנים" שלה מול העם. המשטר בטהרן אמנם כוחני ואלים, אבל דעת הקהל עדיין חשובה: חשוב שמתנגדי המשטר יבינו שלא כדאי להם להרים את הראש. המשטר חייב להראות שאי אפשר סתם לפגוע בו ובאינטרסים שלו. יש על המשטר ביקורת גם מימין, והוא צריך להראות למבקריו שהוא לא מפגין חולשה.
סביר שמאזן האימה העדין הזה של חילופי מהלומות מתחת לסף המלחמה, יישמר. אף צד לא באמת רוצה את המלחמה הזאת, אולם אף צד גם לא יכול לסגת כשהצד השני עדיין תוקף.
הכותבת היא מומחית לאיראן ממרכז עזרי באוניברסיטת חיפה ומחברת הרומן ההיסטורי "המלכה"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו