צבא סין מול צבא הודו: מי ינצח?

העימות בין צבא סין לצבא הודו שגבה את חייהם של 20 חיילים הודים ומספר לא ידוע של חיילים סינים משך תשומת לב לאחד מאזורי המחלוקת המנומנמים יותר של העולם והזניק לכותרות את האפשרות לעימות צבאי בין שתי המעצמות הגדולות ביותר של יבשת אסיה.

אך האם מדובר בשני יריבים שקולים? האם למי מהצדדים יש יתרון במקרה של עימות שיתלקח באזור הגבול, אחד האזורים ההרריים והנידחים בעולם?

בחינה ראשונית של סדר הכוחות מראה יתרון עצום לסין בכל הקשור לחומרה צבאית וכוח אדם זמין. מספר הטנקים והמטוסים העומדים לרשותה של בייג'ינג כמעט כפול מאלו שניו דלהי מחזיקה ומאגר המילואים של סין עולה פי שמונה על זה של הודו.

יתרון אדיר זה בכוח האדם סייע לסין לנצח את העימות האחרון שלה מול הודו, לפני 58 שנים, כשכבשה חלק ניכר מחבל לדאק מידי הודו, באמצעות גלים בלתי פוסקים של מתקפות רגלים. הודו היססה לסכן את חיל האוויר שלה, שהיה באותו זמן גדול ואיכותי יותר מזה הסיני במתן סיוע לכוחות המותקפים על הקרקע והמתקפה הסינית הצליחה לפורר את ההתנגדות ההודית.

אלא שמאז אותה מלחמה השתנתה המפה הצבאית לגמרי וכיום שתי המדינות מחזיקות ביכולת גרעינית. לשתי המדינות טילים מדגמים שונים שמסוגלים לשאת ראש נפץ גרעיני ולהגיע לכל נקודה בשטחה של היריבה. בעוד מספר ראשי הנפץ הגרעיני שבידי סין יותר מכפול מזה של הודו, כשעל פי המכון לענייני שלום בסטוקהולם שתי המדינות ממשיכות להגדיל את הארסנל הגרעיני שברשותן, כוחה הגרעיני של הודו נבנה על מנת לספק מענה של "תקיפה שנייה" במקרה שהודו תותקף בנשק גרעיני. לכן כוח הטילים ההודים המסוגלים לשאת ראש נפץ גרעיני הוא נייד, מגוון ובהחלט מסוגל לשמש הרתעה אמינה נגד מתקפה גרעינית מצד בייג'ינג.

בכל הקשור לאיכות החימוש, תקציבה הצבאי של סין גדול מזה של הודו יותר מפי ארבע. סין מדינה מתועשת יותר מהודו ועשירה ממנה. במקרה של מלחמה ממושכת תוכל סין להשלים בקלות רבה יותר אבדות בציוד ותוכל לספוג טוב יותר משבר כלכלי ממושך הנובע מלחימה. רוב צי התעופה הסיני חדיש יותר מזה ההודי וכן צי הטנקים והארטילריה ורובם מיוצרים בסין עצמה.

זירת הלחימה

על אף היתרון הצבאי באיכות, כמות ובגודל התקציב, הגורם העיקרי שעשוי להכריע לחימה באזור ההררי שמקיף את שטח הסכסוך בעמק גלוואן היא היכולת להסתגל ללחימה בתנאי השטח הקשים ולעשות שימוש ביתרונות השונים של הכוח הצבאי על מנת להשיג ניצחון.

גורם חשוב בלחימה הררית באזור נידח הוא סיוע אווירי נאות לכוחות הקרקע, כפי שהוכיחה המלחמה בין הודו וסין בשנת 1962. על אף היתרון של חיל האוויר הסיני מבחינת כמות מטוסים חדישים, חיל האוויר ההודי, המחזיק בכמעט שלוש מאות מטוסים חדישים מדגם סוחוי 30 פרוש טוב יותר סביב שטח המריבה בסדרה של בסיסים קטנים שיכולים להחזיק כמות גדולה שמטוסיי קרב ולהפעיל אותם ללא הפסקה, ומטוסיו יוכלו להגיב מהר יותר ובמספר רב יותר אם יוכנסו ללחימה מבעוד מועד.

יתרון נוסף של חיל האוויר ההודי הוא השימוש במסוקים. לרשותו של חיל האוויר ההודי עומדת כמות מרשימה של מסוקי תובלה מדגם MI-17  המתורגלים היטב בהובלה והענקת סיוע באש מקלעים לכוחות לחימה הררית, ניסיון שנרכש במהלך עשורים של לחימה מול הצבא הפקיסטני ובדלנים אסלמיסטיים בהרי קשמיר. כמו כן עומדים ברשות חיל האוויר ההודי מסוקי תקיפה מתקדמים מדגם אפאצ'י, שסופקו לחיל האוויר ההודי על ידי ארצות הברית.

היתרון של צבא הודו בלחימה בשטח הררי לא נעלם מפני מומחים צבאיים ברחבי העולם. תנאי השטח הקשים בהרי ההימליה לא יאפשרו לסין לנצל את יתרונה בטנקים וכלי רכב משוריינים ורוב הלחימה תוכרע בקרבו תבין כוחות מיוחדים המתמחים בלחימה ההררית. ובתחום זה, כך סבורים אפילו בסין, יש לצבא ההודי יתרון.

בשבוע שעבר פרסם הואנג גוז'י, עורך המגזין הצבאי הסיני "נשק מודרני", מאמר מערכת המהלל את יכולותיו של הצבא ההודי בשטח הלחימה ההררית. "כיום, הצבא הגדול והמנוסה ביותר ללוחמה בשטח הררי או בשטחי רמה הם לא ארצות הברית, רוסיה או מדינות אירופה, אלא הודו".

גם מרכז בלפר האמריקני בבוסטון מחזיק בהערכה דומה של יכולתה של הודו להכיל ולבלום מתקפה סינית בגבול ההימליה בשיטה של התשה מתמשכת ו"הקזת דמו" של הצבא הסיני במלחמה ארוכה ללא הכרעה ברורה. גם המכון החדש לביטחון לאומי בוושינגטון, צוות חשיבה מוביל בנושאים צבאיים, פרסם הערכה דומה לגבי יכולותיו ושל הצבא ההודי.

לצד האיום הברור שבלחימה בין שתי מעצמות גרעיניות ולאור התיקו המסתמן במקרה של מלחמה כזו, סבורים רוב המומחים שלשני הצדדים אין מה להרוויח ממעבר ללוחמה בהיקף מלא בגבול ההימליה. ניתן רק לקוות שבמטות הפיקוד בבייג'ינג ובניו דלהי גם רואים את המצב באופן דומה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו