המבחן של סער ושקד: לעצור את מינוי יורשו הרוחני של אהרן ברק לעליון

1.

בקרוב צפויים להיבחר לבית המשפט העליון ארבעה שופטים חדשים. בישראל, זהו מגה אירוע פוליטי. בהינתן כוחו העצום של ביהמ"ש העליון ומעורבותו הפעלתנית והדעתנית בעיצוב הערכים החברתיים והלאומיים, בכפיית או בלימת מדיניות, בסדרי שלטון ובתהליכי חקיקה, אפשר להבין למה בחירה של ארבעה שופטים חדשים, מתוך לא יותר מ-15 במקסימום (כרגע מכהנים 13), היא אירוע קריטי עם השלכות עתידיות, כמעט כמו בחירות – ואולי לפעמים יותר.

ולכן, תשעה האנשים שיתכנסו בקרוב בחדר אחד כדי לבחור את זהות ארבעת השופטים החדשים, שקולים לחדר קלפי אחד – שמקבל לבדו החלטה על 30 או 40 חברי כנסת חדשים – ועוד כאלה שמיועדים אוטומטית לקואליציה. כמה כוח יש בידיהם, כמה דרמטית תהיה ההחלטה שלהם לקביעת אופייה ודמותה של מדינת היהודים בעשורים הקרובים.

2.

יו"ר הוועדה הוא שר המשפטים, גדעון סער, שבמקרה או לא הגיש השבוע תזכיר הצעת חוק הדורשת להגביל את כהונתו של ראש הממשלה. בראיון לחדשות 13, הבטיח שבדרך גם חוק המונע מנאשם בפלילים להתמודד על ראשות הממשלה. את הוויכוח לגבי האם זה חוק פרסונלי או לא – נשאיר לפעם אחרת. נתניהו לכאורה יוחרג, אבל ברור את מי גדעון סער מחשיב כמחסום היחידי בינו לבין אהדת ההמונים. לא משנה כמה משפילות תהיינה התוצאות בסקרי דעת קהל, גדעון סער ימשיך להופיע בראיונות ולספר על "אנרגיות מדהימות" ב"שטח" של "תקווה חדשה". כמו כל מפלגת שמאל זערורית, גם סער מתחיל לפתח את תסביך הדיסוננס בין תפיסת העצמי (אנחנו מדהימים וחשובים וערכיים), לבין המעמד הציבורי האמיתי (מתחת לאחוז החסימה).

זו אולי הסיבה שסער עושה ככל יכולתו כדי להתבלט כגיבור מעמד הרק-לא-ביבי, ואולי לעקוף את נפתלי בנט כמי שיגיש לציבור שונאי הליכוד את ראשו של מנהיג הימין הכריזמטי והדומיננטי ביותר בדור האחרון. אבל, כאמור, זה לא פרסונלי ולכן נתייחס לגופו של עניין: סער הוא זה שהבטיח רפורמות במערכת המשפט וביחסים שבין הרשויות – והנה הוא זונח לחלוטין את הרפורמה העיקרית שהבטיח – פיצול תפקיד היועמ"ש, ועוד מחזק ומעצים עוד יותר את כוחה של הפקידות המשפטית להתערב בחופש הבחירה הדמוקרטי.

3.

נחזור רגע לבחירת שופטי העליון הקרובה, משום שהיא תהיה המבחן הכי חשוב, אבל הכי חשוב, של סער בפרט, ושל מפלגות הימין בממשלה בכלל. ולפני שנסביר את גודל האירוע, נזכיר שתי עובדות חשובות: ראשית, שלשר המשפטים יש סמכות עודפת בוועדה. הוא יכול להימנע מלכנס אותה, שזה שקול להפעלת וטו, כדי למנוע מינויים שהוא סבור, מתוקף סמכותו הדמוקרטית, שאינם ראויים. במילים אחרות, אין לשר המשפטים שום יכולת להתייצב בפני הציבור ולהגיד "הדבר נכפה עליי" או "נאלצתי להתפשר" כתירוץ למינוי שעומד בניגוד חריף לעולם הערכים שאליו הוא מחויב. והנתון השני שיש לזכור הוא שיטת הסניוריטי בבית המשפט העליון, אשר מכתיבה את זהות נשיא בית המשפט אפילו שני עשורים קדימה. כך למשל, השופטת דפנה ברק-ארז מונתה בתמיכתה הגדולה של דורית בייניש והחלה לכהן בגיל 47, והמשמעות היא שאנחנו כבר עכשיו יודעים שלפי שיטת הסניורטי, היא צפויה להתמנות לנשיאת בית המשפט העליון בשנת 2032.

נשיא בית המשפט הוא לא סתם ראשון בין שווים, הוא מנהיג מערכת המשפט וקובע האופי שלה. ובמצב שבו המערכת כבר מכירה כבר היום את הנשיא לעתיד, היא מתארגנת בהתאם מבחינת עיצוב ערכיה, הנוף האנושי שלה, ובסופו של דבר – גם פסיקותיה. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא השופט אהרן ברק, שהוביל את המהפכה השיפוטית בישראל והשפעתו על אופי המדינה והתנהלותה כיום שקולה, ויש כאלה שיגידו אף גדולה יותר, מאשר של כמה ראשי ממשלה שכיהנו פה – עד היום.

4.

ולכן הדבר החשוב שיש לעשותו בימים הקרובים, הוא להתבונן היטב ברשימת המועמדים לבית המשפט העליון, ולבדוק היטב מי מועמד של מי ומי מקדם את מי. ובתוך הרשימה הזאת, יש שם אחד שאותו מוכרח להכיר ולשנן כל אזרח שוחר דמוקרטיה בישראל: השופט יגאל מרזל. מרזל הוא בן טיפוחיו של השופט אהרון ברק; אצלו הוא התמחה, הוא עבר כעוזר משפטי וכעוזר מקצועי מיוחד שלו, וברק הוא גם זה שמינה אותו לתפקיד רשם ביהמ"ש העליון. ולא רק מבחינת ניהול קריירה הוא בן טיפוחיו של ברק, גם מבחינה רעיונית וערכית, הוא ממשיך דרכו. ולא סתם שומר הגחלת, אלא זה שייקח את המהפכה השיפוטית של ברק לשלב הבא שלה. עיון במאמרים שפרסם, יגלה לכם שופט אקטיביסטי על סטרואידים. מדובר במשפטן פרוגרסיבי, בעל תפיסה משפטית ליברלית קיצונית אפילו משל הנשיא ברק. האקטיביזם הרדיקלי שלו דוגל בצמצום יכולתה של הכנסת לבטא בבית המשפט את כוונת המחוקק ולערער על פרשנות השופטים את החוק. במילים אחרות: הוא דוגל בפרשנות שיפוטית חופשית אך מחייבת על החוק.

מה שאולי לא כולם יודעים, הוא שהשופט מרזל הוא המועמד החשוב והמרכזי ברשימה: הוא המועמד שמקדמת הנשיאה חיות, ועליו היא "תתאבד". וגם הוא, בשל גילו הצעיר ושיטת הסניוריטי, יתמנה ויהפוך מיד ל"נשיא לעתיד". במילים אחרות, המהפכה השיפוטית כבר קובעת לפחות 20 שנה קדימה את זהותם של מוביליה. אפשר להניח שתמורת מרזל, חיות תהיה מוכנה להתפשר על שלושת האחרים, ובלבד שמרזל ימונה; זה קצת כמו לוותר על מינוי 2-3 שרים, כדי להבטיח את זהות ראש הממשלה. המינוי הזה הוא הדבר החשוב והדחוף ביותר של מערכת המשפט כיום, כדי למנוע כל אפשרות לרפורמה עתידית – רפורמות מהסוג שגדעון סער התחייב פעם להוביל.

5.

וזו השאלה הגדולה לגדעון סער, וגם לשרה אילת שקד החברה בוועדה למינוי שופטים: האם הם יתנו לאהרן ברק, לאסתר חיות ולאצולת בג"ץ את מבוקשם – או שיטילו וטו כפי שמכתיבה להם השקפת העולם, שלה הם לא מפסיקים להטיף ולהישבע מבוקר עד ערב?

לימין ולמחנה הלאומי יש הרבה סיבות לדאגה. עד כה ראינו תמונת משותפות של גדעון סער והשופטת חיות מסבים יחד לארוחת ערב עם בני הזוג. סימביוזה והרמוניה נפלאים – בפרט כשטרם ראינו תמונה מקבילה של סער עם שקד ועם חבר הועדה הנוסף מהימין, ח"כ שמחה רוטמן. זה לא צריך להיות במסעדה מפונפנת ויוקרתית – זה יכול להיות גם בלשכת השר, ובלבד שנקבל הבטחה: אני, גדעון סער, שהתחייבתי על רפורמה במערכת המשפט, לא אכתיר במו ידי את יורשו של אהרן ברק וממשיך דרכו המובהק.

ולא רק שסער ושקד צריכים להבטיח לימין הישראלי למנוע את הניצחון הגדול לאהרן ברק ולבלום המהפכה השיפוטית, הם צריכים להבטיח רפורמה מאסיבית במערכת המשפט: פיצול תפקיד היועמ"ש כפי שהובטח מפורשות, רפורמה להגדלת מספר השופטים לעוד 10-15 לפחות, חקיקת הגבלת כהונה לשופטי עליון, ובעיקר: השבת האיזון הנכון בין שלוש הרשויות. זה לא חוכמה ללכת נגד הבייס שנטשת עם חוק להגבלת כהונת ראש ממשלה. בואו נראה אם סער ושקד מסוגלים ללכת נגד המערכת. אם מרזל ימונה, נדע שתהליך האילוף של סער ושקד הושלם במלואו.