גם בהאזנה חוזרת לדבריו של נשיא העליון לשעבר, אהרן ברק, לא הבנתי לעומק איך מהלכי הממשלה מקרבים אותנו למלחמת אזרחים. "נחצים קווים אדומים". הוא הסביר בראיון בחדשות 12. מהם? הסירוב להקמת וועדת חקירה ממלכתית. הדחת ראש השב"כ. פיטורי היועמ"שית. "מי יודע כבר מה יקרה ביום שלישי, רביעי, חמישי, שישי?", התריע.
זה מונח חריף וחריג, מלחמת אזרחים. לא "גל מחאה", לא "יום שיבוש" ולא "מאבק אזרחי". הנשיא לשעבר נותן התרעה למלחמה ברחובות.
אני לא יודע הרבה על מלחמות, בטח לא בין אזרחים, אבל על שפה של "אזהרות ו"התרעות" למדתי קצת. והגיע הזמן לשים על השולחן הבחנה בסיסית בין מי שמפנה את תשומת ליבנו לסכנה חיצונית כמו צונאמי, לבין מי שמרססים אדי דלק בכיכרות, ואז צועקים: "זהירות, שריפה!"
לא ידוע לי על עקרון פיזיקלי שבו "מלחמת אזרחים" היא תוצאה הכרחית ובלתי נמנעת להחלטות של ממשלה נבחרת במדינה דמוקרטית, שנויות במחלוקת ככל שיהיו. בכל הכבוד למחאה אזרחית, הזעם של מתנגדי הממשלה לא מוכרח להסתיים במלחמת אזרחים.
בדיוק כפי שההתנגדות לרפורמה המשפטית לא הייתה מוכרחה להסלים תוך חודש לאיומים קשים במרי אזרחי ובסרבנות צבאית בקנה מידה המוני (סליחה, סליחה, אי התנדבות) עד כדי "פגיעה בכשירות הצבאית".
קוראים לזה "איום"
"מלחמת אזרחים" ו"פגיעה בכשירות" הן לא סימפטום בלתי-נמנע, אלא החלטה מודעת, צלולה ורצונית של מחנה פוליטי ללכת עד הסוף עם תוצאות המחאה שלו. להקצין את הרטוריקה למונחים קטקסטרופליים של "דיקטטוררה", "רודן" ו"היטלר". להכריז על הממשלה וראשה כ"אויב האמיתי" "סכנה ברורה ומיידית". ואז ההיסק הלוגי המתבקש הוא שיש לעשות הכל, אבל הכל ("בלי אלימות!"), כדי להציל את המדינה: מרי אזרחי, הקרסת הכלכלה, אי ציות, פירוק צבא העם, רילוקיישן ושאר תרחישי שנאת חינם.
זה הרגע שבו מגיעים אנשים כמו אהרן ברק – או לחילופין ראשי השב"כ ואמ"ן בשעתו – ונותנים "התרעה". הם "הזהירו" לפני שנתיים מכך שהאויבים מזהים את הקרע הפנימי ואת הפגיעה בכשירות כהזדמנות טובה למתקפה, והוא "מזהיר" עכשיו ממלחמת אזרחים.
ובכן, קוראים לזה "איום". לא "אזהרה" ולא "התרעה". יכולים היו ראשי מערכת הביטחון לסמן קו אדום ולטפל תקשורתית ומשמעתית בסרבנות כך שלא תגיע לרמה של סכנת "פגיעה בכשירות". בדיוק כפי שיכול הנשיא לשעבר ברק, בשבתו כסמכות המוסרית העליונה של מחנהו, להגיד "לא" לקריאות המרי והסרבנות, "לא" לפריצת מחסומים מול מעון רה"מ וירי זיקוקי תאורה, "לא" להתכלות אישית לנבחרי ציבור ולקריאות "בוגד" ו"חבל תלייה". הוא יכול פשוט לומר משהו בנוסח "רק לא מלחמת אחים".
אבל כשנותנים לכל זה להתחמם, וכשמטפטפים תיאוריות מבהילות על דיקטטורה משיחית – והכל ברוטב אפל ומסית של "מלחמת שלום נתניהו" ו"לא ייתכן לשלוח את בנינו לחזית ובה בעת להוביל מהלכים שנויים במחלוקת" – יש לצפות שהאווירה תתלהט ותרתח. וריד יבלוט במצח, עצב מתוח ייפקע – ואז אכן תתממש הנבואה של השופט ברק: "היום ישנן הפגנות, אז יש מכונית שעוברת דרכן ודורסת מישהו, ומחר יהיו יריות, ומחרתיים יישפך דם". האין זו מלחמת אזרחים בהזמנה?
מונית דורסת מפגין בהפגנה בירושלים // | ללא
בדיוק כמו איום ה"פגיעה בכשירות" מבית היוצר של האחים לנשק, כך גם האיום ב"מלחמת אזרחים". זה מתחפש למאבק אזרחי רוגש ונלהב על נפשה של הדמוקרטיה ומוצג כהתרעות אחראיות של "הרגע האחרון" לפני התהום, אבל למעשה זה איום כוחני בכינון ישיר על הדמוקרטיה בנוסח נדב ארגמן.
שוב ושוב מוקדי עוצמה מגייסים את המשאבים, המוסדות והציבורים שסרים למרותם לפירוק נהיליסטי ומופקר של הסדר החברתי – ואז מופיעים בטלוויזיה בסבר פנים מודאג, ומאשימים את הממשלה שלא פועלת למנוע מלחמת אזרחים. נו, אם אכן תפרוץ פה אחת כזו, לפחות תסכימו שנקרא לה "מלחמת שלום היועמ"שית"?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו