הרפורמטורית הגדולה: כשהיועמ"שית פועלת על פי סדר אידיאולוגי אישי

שירות גדול למשפט ולדמוקרטיה הישראלית מגישה בימים אלו היועצת המשפטית לממשלה. גלי בהרב־מיארה גורמת לתיקון הכרחי במערכת היחסים שבין הרשויות לייעוץ המשפטי לממשלה, דווקא בגלל התפקוד המופרך שלה. מיארה הביאה את העיוות ששרר במערכת המשפטית בדור האחרון לאבסורד, ודווקא בכך היא מקילה על שבירת הקיים ובנייה מחדש. ולא מדובר רק בממשלה ובקואליציה הבעייתיות הנוכחות שאיבדו את הסבלנות כלפיה, מי שעוקב אחר החלטות שופטי בג"ץ יכול להבחין שבאחרונה גם שם אבד הגיבוי הכמעט אוטומטי שקיבלו יועצים משפטיים בעבר.

קחו למשל את שערוריית השבוע, בנוגע לחזרתו של איתמר בן גביר למשרת השר לביטחון לאומי. רבים מסתייגים מהסגנון ומדרך ההתנהלות של בן גביר, אבל כדי לפסול כהונה לשר נדרש הרבה יותר מזה. לפני שפוסלים נדרשת תשתית משפטית מוצקה, כזו שהיועצת אפילו לא מתיימרת להציב. היא הודיעה לראש הממשלה שקיימת "מניעה משפטית" להחזיר את השר למשרד אותו עזב זה מכבר בגלל חשד שהוא התערב בפעולת המשטרה שלא כדין.

חוות הדעת שלה בנוגע למינוי בן גביר לשר מנוסחת בסגנון הנאומים הפוליטיים שעורכי דין מסוימים מרשים לעצמם להעלות בבג"ץ. מדובר בטיעונים פובליציסטיים שספק אם ראויים להיות מאמרי דעה בעיתונות

והנה, לא רק שבן גביר לא הורשע בכך, לא רק שלא הוגש נגדו כתב אישום, אפילו לא מתנהלת חקירה בעניינו. אז על מה מבססת כבוד היועצת את נשק יום הדין של היועמ"שים – המניעה המשפטית? חוות הדעת הזו שלה, כמו גם רבות אחרות, מנוסחת בסגנון הנאומים הפוליטיים שמרשים לעצמם עורכי דין מסוימים להעלות בבג"ץ. מדובר בטיעונים פובליציסטיים - פסבדו־משפטיים, שספק אם ראויים להיות מאמרי דעה בעיתונות, בוודאי שאין בהם ביסוס משפטי רציני.

בעניין חוקיות פסילת כהונה של שר קיים ויכוח יסודי - חוצה מחנות פוליטיים ואסכולות משפטיות. האם הלכת דרעי־פנחסי עולה בקנה אחד עם החוק הקיים ועדיין תקפה. זו ההלכה בבג"ץ מ־1993, שקבעה כי במקרים קיצוניים תיפסל כהונה של שר שהוגש נגדו כתב אישום. אפילו הקנאים להלכה הבעייתית הזו לא עושים בה שימוש אוטומטי, ולא פעם נדחו עתירות שביקשו לפסול שרים שהוגשו נגדם כתבי אישום. שלא לדבר על העובדה שמלומדים ושופטים, כמו המשנה לנשיא העליון נועם סולברג כבר קבעו שהפסיקה הזו לא היתה נכונה בזמנה ודומה שאינה תקפה היום.

באה לקלל, יוצאת מברכת

אז איך מבססת בהרב־מיארה את עמדתה אם אין בעניין בן גביר אפילו חקירה - באופן הפוליטי והדמגוגי שבו היא עושה שימוש בעניינים רבים. כך, למשל, היא ביססה את הצטרפותה לעתירות שביקשו לפסול את התיקון לפקודת המשטרה שחוקקה הכנסת בתחילת הקדנציה הנוכחית. מדובר בתיק שבו אני הגנתי על החקיקה, כאשר שבעה מתוך תשעת שופטי ההרכב קיבלו את עמדתי ודחו את עמדת היועצת והעותרים. אותו הדבר לגבי ההתנגדות למינוי יו"ר זמנית למועצת הרשות השנייה, אודליה מינס. היועצת הצטרפה לעמדות עותרים פוליטיים ללא בסיס חוקי, ונדחתה לחלוטין על ידי בג"ץ. סטירות הלחי השיפוטיות הללו הולכות ומצטברות, באופן חסר תקדים ומהדהד.

בהרב־מיארה הצהירה קודם לבחירתה, כי היא מאמינה בדרך של "ייעוץ מאפשר", שמקנה לממשלה יכולת לפעול בדרכה. זו הסיבה שבגללה שר המשפטים דאז גדעון סער בחר בה כמועמדת מועדפת. השבוע הוא כבר הסיר את כל העכבות ובישיבת הממשלה האשים שהיא פועלת בדרך התאבדותית כמו "קמיקזה". הוא הטיח שהגישה המשפטית שלה לא מתבססת על עילות חוקיות, אלא על פסילת כל מה שלא בא לה טוב בעיניים, לבלט"ב בלשונו.

אבל, האמת היא שבהרב־מיארה יודעת היטב להיות יועצת מאפשרת. בימיה האחרונים של ממשלת לפיד היא קבעה באופן שערורייתי שממשלת מעבר מוסמכת להעביר שטח טריטוריאלי מהמים הטריטוריאליים של ישראל למדינת אויב - לבנון. בד בבד היא אישרה את כהונת מני מזוז ליו"ר הוועדה למינוי בכירים ל־8 שנים, החלטה שנפסלה בבג"ץ. כך, כשמשווים את הדפוס הרחום והמתרפס שלה מול ממשלת לפיד, לדפוס המשתק והעוין מול ממשלת נתניהו, מבינים שמדובר בעמדות אידיאולוגיות־פוליטיות - לא משפטיות. עמדות חסרות יושרה וכבוד מקצועי.

דווקא בכך מסייעת בהרב־מיארה לממשלה ולעם כולו להשתחרר מהמבנה המעוות שנכפה עלינו בדור האחרון. מאז כהונתו של אהרן ברק בבג"ץ, במיוחד מאז שמונה לנשיא, הועלה מעמד היועץ המשפטי לממשלה לדרגת קדושה. ללא כל בסיס חוקי ובניגוד למסקנות ולממצאים של ועדות שעסקו בנושא, קבע בג"ץ של אז כי עמדת היועץ מחייבת את הממשלה, בהיותו הפרשן המוסמך של החוק. היועצים, מצידם, הקפידו "לייעץ", על פי הפרמטרים שהכתיבו שופטי בג"ץ. כך גם בתחומים המובהקים של החלטות ממשליות שוטפות וגם לגבי חקיקת הכנסת.

המהלך הזה יצר מעגל משתק, שבמסגרתו היועצים בלמו את הכנסת והממשלה מלפעול על פי השקפת העולם והמנדט שנתן להם רוב הציבור. במקום שיספקו ייעוץ המסייע לנציגי העם לשלוט, הפכו היועמ"שים לשליטים האמיתיים שלנו, מי שפועלים על פי ההשקפה האישית שלהם ושל שופטי בג"ץ. מדובר במציאות שסותרת את בסיס הדמוקרטיה, זרה לעקרון הנציגות ושלטון העם, ולמעשה הפקיעה מציבור הבוחרים את עצמאות הבחירה שלהם במשך יותר מדור. והנה עכשיו, במקביל לשינוי שחל בהשקפות של רבים משופטי בג"ץ, גלי בהרב־מיארה תורמת תרומה משמעותית לתיקון העיוות. ייתכן שהיא תיזכר כרפורמטורית הגדולה של מערכת המשפט - זו שגרמה לתיקון הכרחי, דווקא בגלל הטעויות הקיצוניות שלה.

ההחמצה הגדולה

ההחמצה של בהרב־מיארה מצערת במיוחד, כיוון שהיועץ המשפטי לממשלה, לצד הסיוע שהוא חייב להושיט למימוש מדיניות הממשלה והכנסת, הוא באמת שומר סף. עליו להתייצב במקרים קיצוניים של חציית קווים אדומים ולהוביל חקירות נוקבות, ללא משוא פנים והטיה פוליטית.

כך הדבר עכשיו, למשל, בכל מה שקשור בחקירת התשלומים הקטאריים. לו היתה לנו יועצת משפטית מקצועית ובעלת יושרה, היה ניתן משקל לאופן שבו היא מנווטת את חקירת החשדות סביב לשכת ראש הממשלה וההשפעה הקטארית. אכן נדרש חריש עמוק, שיטלטל את העובדות והגרסאות הבלתי סבירות של ראש הממשלה ומקורביו. כי אם היתה מעורבות והשפעה של מדינת האויב הזו על סביבת ראש הממשלה, חייבים להרעיד את אמות הסיפים.

כך הדבר גם לגבי המשך האפליה לטובת בני החברה החרדית. מערכת המשפט חייבת לשמור על עקרון השוויון, במיוחד בימי המלחמה הנוכחיים. כאן הדגלים האדומים מונפים בצדק. בכלל, כיוון שבנימין נתניהו וסביבתו מונעים מאין־סוף שיקולים זרים, ייעוץ משפטי מקצועי ובלתי לעומתי נדרש כדי להתמודד עם כך.

אבל בהרב־מיארה פועלת על פי סדר היום האידיאולוגי האישי שלה ושל המחנה שלה, ובכך היא החמיצה את יכולתה להשפיע היכן שבאמת צריך אותה, איפה שיש לה את מלוא הסמכות להתערב.