תחזיקו אותם

אנשים עוברים מארץ לארץ. הם נעקרים או עוקרים, מאונס או מבחירה, וזה קורה לרעים ביותר, ולטובים ביותר. אבל ההבדל בין "הגירה" ל"עלייה" הוא דרמטי, כפי שיודע לשנן כל תלמיד תיכון בשיעור אזרחות.

הגירה ממדינה למדינה נעשית משיקולים תועלתניים, חומריים, נסיבתיים. בורחים ממלחמה או מרדיפה שלטונית, מחפשים עתיד כלכלי טוב יותר למשפחה, מקווים להגשים חלום והתחלה חדשה בכל יעד שבהשוואה לארץ המוצא הוא "מקום טוב יותר". עלייה לישראל, לעומת זאת, נעשית ממניעים אידיאולוגיים עמוקים. כיסופים למולדת ולערש זהותנו, כמיהה להצטרף למהפכה הלאומית של העם היהודי. ציונות.

כל ההקדמה הזו נועדה להביא אותנו לדבר דווקא על ירידה מהארץ, וליתר דיוק: על הפאניקה מירידה ששוטפת את כלי התקשורת ואת השיח הציבורי בימים אלה. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על מספר שיא של עוזבי מולדת, שפל במספר השבים ארצה וירידה בשיעור העולים.

יכול להיות שחלק מהתופעה לא נובע מ"המצב", אלא ממשקלם הסטטיסטי של יהודים שהגיעו בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, התאזרחו - ועברו למדינה שלישית. אבל הסברים מעין אלה, ככל שעולים, מחבלים בקידום המסר: לישראלים נמאס, הצעירים מיואשים, הליברלים חסרי תקווה, למשכילים אין מה לחפש פה – אנחנו מאבדים את הטובים ביותר. למה? בגלל הרפורמה. בגלל החרדים. בגלל הפקרת החטופים. בגלל התמשכות המלחמה. בגלל נתניהו והקואליציה הגועלית שלו.

איך שנייד מסתובב לו

מדהים לראות איזה מעגל היסטורי נסגר פה. פעם לירידה מהארץ נלוו קונוטציות שליליות, של אגואיזם ושל נפולת ושל נמושות. מאז זו הפכה לפרקטיקה מקובלת. אף יורד לא מסומן כמי שאיבד את הדרך. יש לזה אפילו שמות חדשים: כל יורד עושה "רילוקיישן", כל משפחה ששוכרת לקיץ צמוד־קרקע בלימסול מצטרפת ל"מושבת ישראלים בקפריסין", וכל זוג עם מחשב נייד וכרטיס לגואה יוצא ל"נוודות דיגיטלית".

זו תופעה שנלווית להצרת ההיקפים של הכפר הגלובלי: הטיסות זולות ותכופות יותר ואפשר לבקר כמה פעמים בשנה, בכל חופשה ובחגים. הקשר עם הקרובים בארץ נעשה קל ומהיר בזכות האינטרנט, ואין צורך לחשב פעימות מונה ולחכות לטלפון בשעה הקבועה אחת לחודש. ומעל הכל, הפעולה הזו הפיכה: אנשים נוסעים, חיים כמה שנים בחו"ל, ממצים את התועלת לקריירה ואת החוויה - וחוזרים לארץ.

לא אתפלא לשמוע שרוב המוגדרים כ"עוזבים את הארץ" הם מאותה שכבה חברתית שד"ר גדי טאוב מכנה "ניידים": מעמד בינוני־גבוה שיכול להרשות לעצמו את ההרפתקה, את הסיכון ואת המחיר הכלכלי. שכבה תרבותית שהמרחב הגלובלי, הקוסמופוליטי, ממילא פרוש לרגליה. שכבה מעמדית שמעבר לחו"ל לא כרוך עבורה במכירת נכסים, במשיכת חסכונות ובסגירת כל הדלתות - ושגם לא חווה הלם תרבות גדול מדי בארץ היעד. שכבה חברתית שבניה ובנותיה יכולים להרשות לעצמם לטוס, לחיות שנה-שנתיים-שלוש בחו"ל - ולחזור מתי שירצו לדירה בגוש דן, שבינתיים הושכרה וכיסתה את המשכנתא.

אין פסול בכך; להפך. זה טוב שישראלים יכולים להרשות לעצמם לחוות יותר, להתנייד יותר, לייצר זיקות גומלין וקשרי תרבות שמעשירים את החברה כולה. טוב שישראל היא לא וילה מבודדת בג'ונגל גלובלי עוין, אלא מדינה נגישה שגבולותיה הבינלאומיים דיפוזיים.

אבל מה שקורה בעשור האחרון, וביתר שאת בשנות שלטון נתניהו, הוא כבר בגדר פולחן הירידה מהארץ. מי שעובר השבוע על כתבות הצבע בתקשורת, מגלה שכל צעיר שנוסע ללמוד בקופנהגן מאמץ זהות של "מהגר", חלקם מגדירים עצמם כ"פליטים" בשנה האחרונה. בשביל קבוצת רופאים שסובלת מבלוטה מוגדלת של חשיבות עצמית, חתימה על חוזה למשרה מתגמלת בארה"ב היא בגדר "אקט מצפוני" של התנגדות לדיקטטורה.

באחד העיתונים קראתי ראיון עם ישראלית צעירה, שדיברה אלינו מיעד אקזוטי כמו איזו מרלן דיטריך: מהאי היפה בעולם, היא לא תיתן יד להקצנה ולמשטר ההדתה! עוד מעט גם טיול אחרי צבא ייחשב לפעולה אלטרואיסטית.

זה מוכר לנו מכתבות המילקי בברלין במחאת 2011, וזה מרים את הראש מאז הרפורמה: הירידה, ולמעשה האיום בירידה מהארץ, כפעולת מחאה, כאיתות על ייאוש, כמפגן "תחזיקו אותנו" של ציבור שהצליח לשכנע את עצמו שכל כך יקר, חשוך, דיקטטורי, משיחי, מגעיל, גזעני, מסוכן, מושחת ונורא פה - שהוא פשוט ייקח את הרגליים וייסע וישאיר אותנו לבד עם כל החרדים והמתנחלים והביביסטים.  

גלות הקצפת

לפני שנתיים חסמו פה כבישים עם ים של דגלי ישראל ושלטי ענק של "נאמנים למגילת העצמאות", ועכשיו מהדהדים בלי סוף איומי ירידה מהארץ. אז זה לא היה אמין במיוחד, גם עכשיו זה לא אמין במיוחד. לכן גם לא מתבקש לטרחן עם שאלה רטורית: איזה צד לא איים בסרבנות, לא במרי ולא בירידה, ואיזה צד מציב תנאים להמשך ההשתייכות והנאמנות שלו. 

רופאים נכבדים, סטארטאפיסטים נהדרים, אליטה יקרה: אם אתם מרגישים שבא לכם לנשום קצת חו"ל, אם כבד לכם העומס על הכתפיים, או אם סתם יש לכם הזדמנות להגשים את עצמכם: סעו, תיהנו, תבלו, תשגשגו - ובתקווה גם תחזרו שלא לצורך קבלת חיסון לקורונה או בגלל אנטישמיות ברחובות. אבל אל תמכרו לנו את האקזיט הפריבילגי הקטן הזה כגבורה אזרחית נאצלת. לא כל רילוקיישן הוא גלות פוליטית.