שתי ועדות חקירה ממלכתיות

אף שברור עד כמה בנימין נתניהו עושה הכל כדי להתנער מאחריות, צודקת הקואליציה כשהיא מסרבת למנות ועדת חקירה ממלכתית בדרך המקובלת. ההתנגדות נובעת, ראשית, מזהות הגורם הממנה את חברי הוועדה וקובע סדרי חקירה - נשיא בית המשפט העליון, אבל יש לה סיבות עמוקות בהרבה.

כי במציאות הנוכחית קשה להסכים על מי שימנה את חברי הוועדה, כמו גם על נרטיב החקירה. שלא לדבר על סוגיית המנדט - מה ואת מי חוקרים וממתי. למשל, האם די בדרג הביטחוני והמדיני, או שיש לבדוק גם את הייעוץ וההחלטות המשפטיות? לכן מי שבאמת רוצה לחקור לעומק, נדרש ליצירתיות ולמינוי שתי ועדות חקירה ממלכתיות, שונות מהמקובל.

חוק ועדות חקירה חוקק בכנסת ב־1969 על ידי רוב מוחלט של מחוקקים מקואליציית מפא"י ההיסטורית. הוא קבע שהממשלה היא שתחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, והיא שתקבע את תחום המנדט שלה.

אבל, הוא גם הניח שהגורם הטבעי למינוי יהיה נשיא בית המשפט העליון. נשיא העליון אז היה שמעון אגרנט. הוא ושני הנשיאים שלאחריו, יואל זוסמן ומשה לנדוי, לא עשו חיים קלים לשלטון מפא"י. בין היתר, אגרנט ולנדוי עצרו את השחיתות של מפא"י ורה"מ דוד בן־גוריון במשפט שורת המתנדבים. אבל איש לא הטיל ספק ביושרה, בפטריוטיות ובאוטוריטה הציבורית שלהם. היה ברור שהם נעלים מכל מחלוקת פוליטית, ולכן מובן היה שנשיאי עליון כמוהם ימנו את חברי ועדות החקירה שיוקמו לימים.

את המוניטין הזה רמסו אהרן ברק והנשיאים/ות שהחליפו אותו. ברק הפך את בג"ץ לשחקן פוליטי דומיננטי - שליט־על של הממשלה והכנסת, למרות העובדה שלנדוי ואחרים הזהירו אותו שלא לעשות כך. הדגמה קיצונית לחוסר היושרה המקצועית כנשיאה סיפקה אסתר חיות, כשבניגוד לכללים ולנוהג, הוציאה צו על תנאי לפני דיון ראשון בעתירת הלכת הסבירות.

היא קיצרה כך את לוח הזמנים של העתירה בצורה לא מקובלת, רק כדי שהיא וחברתה, ענת ברון, יוכלו להספיק לפסוק, למעשה לאחר פרישתן. כך, בתמרונים נוסח אחרוני עורכי הדין, הצליחה חיות להטות את הכף ולקבוע הלכה דרמטית על חודו של קול, בהתאם להשקפת העולם האישית שלה. הלכה שהיתה מתהפכת לו היתה נוהגת כמקובל וכראוי.

מכיוון שקריטי להשיג אמון ציבורי בנוגע לחקירת אירועי 7 באוקטובר, צריך לעשות הפעם משהו שונה. למצא גורם ממנה, שיתאים לכוונה המקורית של המחוקקים מ־1969 - תחליף ליושרת הנשיאים אגרנט ולנדוי. כי הוועדה חייבת להיות נקייה מהטיה, גם הטיה לטובת רה"מ נתניהו.

מנדט רחב

אבל הבעיה היסודית יותר נוגעת למנדט של הוועדה. כי אמנם אין בעיה לבדוק מי אשם נקודתית בליל 7 באוקטובר, למעשה אנחנו כבר יודעים, אבל האשם מתחיל הרבה לפני כן, לאורך ציר זמן ומעשים שמאז ספטמבר 1993, עם חתימת הסכם העקרונות של אוסלו.

בציר הזה נבנתה ממלכת האופל בעזה החל ממאי 1994, עם כניסת גיסות ערפאת. היא התעצמה מאוד במה שכונה "התנתקות" באוגוסט 2005, ועוד יותר מאז השתלטות חמאס ולאורך תחנות האיוולת הבאות של ההונאה העצמית והסירוס מצידנו.

החקירה חייבת להגיע לקובעי המדיניות - מרבין ופרס ועד נתניהו ושות', אבל לעבור גם את הרמטכ"לים, ראשי השב"כ ודומיהם. בין היתר, לבדוק את ההאשמות המטלטלות שהעלה עופר וינטר בראיון ב"כאן 11", שמצביעות על הסתרה והונאה מצד צמרת צה"ל כלפי חברי הקבינט, בכהונה של בני גנץ וגדי איזנקוט כרמטכ"לים, שלא לדבר על החלטות שגויות של אביב כוכבי.

וכן, גם הסירוס בידי יועצים משפטיים, לצד קשירת ידי הצבא בידי בג"ץ, חייבים להיות תחת זכוכית המגדלת. ושלא יהיו לתומכי נתניהו אשליות - אין סיכוי שבדיקה אמיתית ומעמיקה תוציא את מי שהיה ראש ממשלה ברוב השנים הללו נקי וכשיר להמשך כהונה.

בכל מקרה, את המלאכה הזו לא ניתן לרכז במסגרת אחת. לכן ועדה אחת תתרכז באירועי 7 באוקטובר ושלוש-ארבע השנים שקדמו לה, מצוידת בכל השיניים שמקנה לה חוק ועדות חקירה, כולל מכתבי אזהרה אישיים. אבל ועדה שנייה, חשובה לא פחות, תלך הרבה אחורה ותתעמק בעיוורון, ברשלנות, בהונאה העצמית ובקונספציה של מי שהמיטו עלינו את אוסלו, ההתנתקות, עסקת שליט ואשליית הרתעת חמאס. היא לא תישא תוצאות אישיות, אבל תדליק את לפיד התקווה לכולנו.

שוד הרווחים הכלואים

הרבה אנשים מוכשרים וחרוצים חיים בתוכנו, ובהם יזמים ומנהלים, לצד רופאים, רואי חשבון, מהנדסים, עורכי דין ודומיהם. הם למדו, בנו קריירה, עובדים מבוקר עד ליל, ולמרות המיסוי הסופר־גבוה בארץ קוצרים את פירות ההשקעה והכישרון שלהם, גם בחשבון הבנק.

לא רק שהם שילמו ומשלמים מיסים ישירים ועקיפים לאין קץ, ככל שהם מרוויחים יותר כך הם מאבדים חלק יחסי גדול יותר מהרווח, בגלל מדרגות המס. בדרך כלל הם גם שירתו או משרתים משמעותית בצבא ותורמים חלק חשוב להחזקת החברה כולה.

והנה עכשיו, בדיונים אפלים בין משרד האוצר לחברי הכנסת, עומדים לשדוד אותם פעמיים: מכיוון שהם מוצלחים ועבדו קשה, הצליחו לחסוך משהו בחברה שהקימו - הם ישלמו מס כפול על "הרווחים הכלואים" שלהם, רווחים שלא הועברו מקופת החברה לכיס הפרטי והם לא יכולים לצרוך אותם. כך, גם אם הם קנו מכספי החברה שלהם משרד לצורכי העסק, או שהם רוצים להשקיע ולא לקחת את הכספים לכיס, הם פושעים ולכן ישלמו כפול ומכופל.

מה המסר שמקרינה מדינת ישראל לאנשים המוצלחים והטובים האלו, שתרמו ככל יכולתם? תעלימו מיסים, תשקיעו רק בחו"ל ותותירו שם את הכספים מבלי לדווח, תתחכמו, ואפילו חלילה רדו מהארץ. כי מדינת ישראל מחבקת את הסרבנים, המשתמטים והבטלנים, וגוזלת את החרוצים והמוצלחים.

עדיין לא מאוחר לעצור את שערוריית חקיקת המיסוי הכפול של הרווחים. עדיין ניתן להתמקד במקורות תקציביים אחרים, צודקים ומוסריים. למשל, ביטול התמיכות בסרבנים ובמשתמטים של החברה החרדית.

כפיים בברלין

חבר שלי ביקר לפני כשבועיים בגרמניה, ובין היתר נכח במופע אקרובטיקה בברלין. המנחה, שדיבר אנגלית, שאל אם יש זרים בקהל, כדי לבחון אם לעבור לדבר גרמנית.

הוא לא יודע מה עקץ אותו, אבל החבר שלי הרים את היד וחטף מייד את השאלה המתבקשת - מאיפה אתה? מייד התחרט ושקל להמציא ארץ מוצא אחרת, אבל רגש הקוממיות הלאומית גבר והוא ענה - "ישראל".

מכווץ מהתגובה הצפויה, לתדהמתו, הקהל כולו, מאות אנשים, פרץ במחיאות כפיים. קהל אקראי, בירת גרמניה בשלהי 2024. מתברר שלא כל העולם נגדנו, חלק חשוב ממנו ממש ההפך.