העיקר שיש להם אליבי - הם הפגינו נגד ביבי

לפני קצת פחות משנה, בתוך ההלם הראשוני של מתקפת שמחת תורה, רבים בישראל התאמצו להבין איך יכול להיות שהשמאל העולמי בגד בישראל. אנשי מדע והגות, אמנים, סופרים, בעלי טורים ואנשי תרבות ישראלים שפשפו את העיניים, ולא האמינו שזה קורה להם: כתבי עת ומוסדות תרבות טורקים להם את הדלת בפרצוף, מחקריהם ויצירותיהם נדחים מוועידות ומאירועי תרבות, וקולגות בעולם מפרסמים גילויי תמיכה ב"התנגדות" וגינויים לישראל.

לא מעט עיתונאים ושוחרי השכלה בישראל נעלבו, לא פחות, מדמויות כמו ג'ודית באטלר, המלכה האם של לימודי המגדר, או מארגוני נשים בינלאומיים, או מכתבי עת לאמנות שפרסמו עצומות אנטי-ישראליות. כל אלה לא רק לא גינו את חמאס, אלא אף הצטרפו להפגנות ולפעילויות המחאה הארסיות ביותר נגד ישראל.

הרגישו נבגדים

היתה תחושה של בגידה. לא רק במחויבות לזכויות אדם ובהתנגדות לאלימות, אלא בגידה אישית. עבור רבים בארץ זו היתה תחושה של נידוי, משום שבשכבה האינטלקטואלית והתרבותית הזו, של שמאל מתקדם אוניברסלי, הם ראו קבוצת השתייכות. עבור חלק מסוים באליטה הניידת של ישראל זו גם היתה רשת ביטחון חברתית, שתקבל אותם אליה אם וכאשר יחליטו לנטוש את ישראל ולהשאיר מאחור את כל ההדתה והדיקטטורה. הרי יש להם אליבי - הם הפגינו נגד ביבי.

דפי העיתונות אצלנו נמלאו חשבונות נפש, וידויים על התפכחות והערכה מחודשת של הזיקה התרבותית לחוגי האינטליגנציה הקוסמופוליטית, שמסתופפת בגלריות ובקפיטריות של ברלין, של לונדון, של ניו יורק ושל שיקגו. פתאום, לכאורה, ירד האסימון לגבי שטיפת המוח הרדיקלית שעוברים הסטודנטים בקמפוסים היוקרתיים, ולגבי הקלישאות הפשטניות שבוקעות מבתי המדרש של פוסט־קולוניאליזם והיפר־מגדריזם.

פתאום גם בשמאל הישראלי הבינו כמה עמוק ופתלוגי הוא ליקוי המאורות המוסרי, שגורם לסטודנטים ולמרצים על המדשאות הכי נוצצות של הקמפוסים הכי יוקרתיים להיראות כל כך טיפשים ועלובים, עם הסיסמאות הירודות על "פלשתין חופשית מהנהר ועד הים". אלא שחשבון הנפש הזה נעצר על מפתן הבית. כי עם כל הכבוד לזרם הטמטום ששוטף את חממות האליטה התרבותית במערב, ישראל - בוודאי ביחס לגודלה - היא יצואנית התעמולה המובילה בעולם נגד עצמה.

קשה לחשוב על אמן, סופר, קולנוען או עיתונאי ישראלי שזוכה לתהודה ולמעמד בינלאומי, שיצירתו לא מספרת לעולם בדרך כלשהי שישראל היא ישות גזענית, אלימה, אפרטהיידיסטית במקרה הרע או סתם כובשת, מתחרדת ודיקטטורית במקרה הסטנדרטי.

קשה לחשוב על ארגון זכויות ישראלי - מהסוג ששובר שתיקה או שמתהדר בהיותו בצלם - שראשיו ונציגיו לא עושים סיבובי הסברה בקמפוסים ובמוסדות בינלאומיים ומסבירים לעולם כמה משטר האפרטהייד הישראלי מנשל, מתעלל ופושע. וכמו שהתרגלנו לשגרת מלחמה - חזרנו להתרגל לשכבה אינטלקטואלית בישראל שמספרת לעצמה ולעולם שהמשך המלחמה נובע מגחמה פוליטית של נתניהו, שהישראלים פיתחו אדישות מצמררת להרג ולסבל של הפלשתינים, שחלקם אפילו שואבים הנאה סדיסטית מהפעלת הכוח הקטלני, שהתקשורת הישראלית מתעלמת מהזוועות ההומניטריות בעזה, ושהממשלה מונעת מתאוות דם ומרגשי נקמה.

זה מה שעולה גם מהעצומה הרב־לשונית שעליה חתמו כמה מאות, ואולי כבר יותר מאלף, אנשי רוח ואקדמיה ישראלים, שלא רק קוראים "לעצור את הטבח וההרס מייד!" (ג'נוסייד, מישהו?), אלא אפילו מפצירים בעולם: "הצילו אותנו מעצמנו, הפעילו לחץ אמיתי על ישראל". בין החותמים ששמותיהם פורסמו תמצאו פרופסורים בכירים, אנשי תרבות מובילים ופעילים חברתיים מוכרים, שמתחננים בפני אומות העולם להכיר ב"אינספור פשעי המלחמה של ישראל" ולהבין ש"שינוי מבפנים אינו אפשרי כרגע". טיפוסים שרק לפני דקה ורבע קרקרו בקולניות בהפגנות האינסופיות למען הצלת הדמוקרטיה - מזמינים את מעצמות העולם לנהל את ישראל, בערך כמו שאיראן מנהלת את לבנון, וקוראים להקפאת הריבונות המדינית ולנטרול המבנה הדמוקרטי של ישראל.  

לא רק בשוליים

וזה המסר העולה, בדרכים כאלה ואחרות, גם מקריאת אינספור טורי פרשנות וראיונות עם ישראלים בולטים, בעברית ובאנגלית, ולא רק באגפים הרדיקליים בשולי השמאל הקיצוני. למעשה, כמעט כל פרשן ששורץ באולפנים, לרבות ראשי ממשלה, רמטכ"לים ואלופים לשעבר, יסביר לכם שהמלחמה הזו - על כל ההרס והסבל שהיא גורמת - נמשכת אך ורק בגלל גחמה פסיכוטית ואינטרסים פוליטיים של ראש ממשלה לא-לגיטימי ושל קומץ שרים משיחיים שמחזיקים אותו בגרון. אנשים שישבו בפאנלים על בסיסי יומיומי, והסבירו ביוהרה לגלגנית שציר פילדלפי זה קשקוש ושרפיח זה ספין - כלומר, שאין תוחלת מבצעית בפעולותיה הצבאיות של ישראל בעזה ובלבנון, זולת כניעה ללחץ פוליטי ופורקן של יצרים אלימים.

המשמעות העקיפה היא שלמעשה צודקים מי שקוראים לרסן את ישראל, ושיש לגיטימציה להפעלת לחץ בסגנון עצירת משלוחי נשק או הדלפה נפשעת של תוכניות תקיפה.

אני לא קורא להשתיק אף אחד או לצנן ביקורת, אבל איך נבוא בטענות לעמנואל מקרון ולקמלה האריס, ל־BBC ול"ניו יורק טיימס", לסטודנטים רוטטים בקולומביה ולגילדת הצדקנים של הוליווד - כשאלה המסרים שבוקעים מלב ליבה של ההגמוניה התרבותית, האקדמית והתקשורתית וממועדון הגמלאים המתיש של מערכת הביטחון הישראלית? העיקר שיש להם אליבי - הם הפגינו נגד ביבי. 

צילום: רויטרס