הים נבקע, ומשה לא חצה

ספק אם ניתן למצות את הסופרלטיבים הראויים להתקפות השבוע האחרון בלבנון, אשר יוחסו לישראל. בעולם שבו כל דבר שגרתי מכונה "מטורף", לא נותרו מילים מתאימות כדי לתאר את עוצם ההישג. מדובר במהלכים שגדולים מהחיים, עולים כמעט על היכולות האנושיות. במיוחד הם ממחישים שלעם היושב בציון ובוחש בלבנון, יש יכולות ייחודיות מאוד, כמעט פלאיות. אפשר בהחלט לדמות את פיצוצי המחבלים השבוע בארץ הארזים לביקוע הים בידי משה, בסיוע אלוקי כמובן. רק תארו לעצמכם את משה רבנו הופך במטהו את הים לחרבה, אבל מפחד לחצות ולהוביל לארץ המובטחת. מותיר את העם במצרים להתמודד מול פרעה, גזרותיו, קלגסיו והמשוואות שלהם.

אחרי ההפתעות של השבוע חייבים להיזהר מלנבא מה יילדו הימים הבאים. אבל ברור שפיצוצי הביפרים ומכשירי הקשר בלבנון, מדהימים ככל שהיו, לא יכולים לעמוד בפני עצמם. ספק גם אם מי שתכנן אותם ראה זאת כמהלך עצמאי. התבונה, כמו גם עקרונות המלחמה, מחייבים לנצל מהלכים שכאלו כדי לבצע משהו אחר לחלוטין - להכריע את האויב. הדברים כל כך ברורים, נאמרו ונכתבו, עד שכמעט מעליב לחזור ולציין אותם. במיוחד כשתושבי הצפון עקורים ותחת אש, בעוד חיזבאללה ושולחיו כבר הבהירו שהם לא מרימים דגל לבן, נהפוך הוא.

הבעיה היא שאף שאנחנו כל כך מדהימים בתחום היצירתי והחיובי, הצלחנו לרשום שיאים של איוולת ומורך ב־31 השנים האחרונות. שיאים של הונאה עצמית שהביאו אותנו עד הלום. בין היתר, שכחנו שבמלחמה מייחלים להכות את האויב בסנוורים, לערער את שרשרת הפיקוד שלו ולגרום לו להתמקד בליקוק פצעיו. הכל רק כדי לנצל את השעה ולהנחית את מכת המחץ, שאליה חייבים לחתור כל העת - מכת הניצחון. וזה מה שצריך עכשיו בלבנון. לרסק את משוואות הכניעה והמורך שלנו מאז הבריחה מרצועת הביטחון בשנת 2000 - לייצב מציאות חדשה. פרט לכך, חיזבאללה ואיראן לא מותירים לנו ברירה - הם הרי מחזיקים את הצפון עקור ומופגז, ומבטיחים להתמיד ולהחמיר.

ההתקפה הישראלית המוחצת היתה אמורה להתחיל להתגלגל ביום רביעי בלילה, אחרי גל מכשירי הקשר. בתחילה מתקפה של חיל האוויר, להשמדת מה שניתן ממטוסים, מטילים מדויקים ועד תשתיות. ומייד אחר כך - כניסה על פני האדמה, לפחות עד לקו שיבטיח את החזרת תושבי הצפון הביתה, מיידית. למהדרין, עבור מי שעדיין מאמין בלגיטימציה בינלאומית, ניתן היה לחשוב על קציבת 12 שעות לחיזבאללה להסיג את כוחותיו מדרום לבנון ולחדול כל ירי, מכדור ועד טיל. כאשר בתום 12 השעות, כשהתגובה החיזבאללית הברורה תגיע, להיכנס ללבנון במלוא הכוח.

אם לא נפעל כך עכשיו, נרשום את ההחמצה השלישית הפטאלית בחודשים האחרונים, אחרי החידלון מול מתקפת הטילים האיראנית באפריל והתגובה המסורסת למתקפת ה"נקמה" של חיזבאללה אחרי חיסול הרמטכ"ל שלו - שוכר. זו תהיה החמצה נוספת שנובעת מפחד ומאובדן דרך של ההנהגה, לובשי המדים והחליפות כאחד. החמצה שמהווה המשך לאי־ההכרעה בעזה ולהנהגת מדיניות מלחמתית מהוססת ומבולבלת, מאימת הלחץ האמריקני ו"מטה החטופים" כאחד.

השבוע שוב נתקלנו ביצירתיות, שלא לומר בגאונות, לצד האומץ והנחישות שקיימים בעם הזה. כמה חבל שמי שמובילים אותנו ב־30 השנים האחרונות אינם ראויים לנו. מפוחדים להוביל את העם לארץ המובטחת, אף שהים בוקע. אחוזי אימה מהסכנות הגדולות שבדרך. אבל חציית הים היא הדרך היחידה לארץ זבת החלב, למחוז המבטחים.

האם ייהום הסער

כפי שתמכתי במה שכונתה "ממשלת השינוי", כמו שמנגד אסור היה לאיילת שקד לפסול קואליציה עם נתניהו, אי אפשר לפסול כניסה של גדעון סער עכשיו לממשלה. כמובן, בתנאי שהישיבה בקואליציה תהיה מכוונת מטרה אחת ברורה - לשנות את רוח ההנהגה ולנצח במלחמה.

כמה מגוחך לשמוע את מי ששופכים אש וגופרית על האפשרות להחליף שר ביטחון תוך כדי מלחמה. הם הרי אלו שטענו בשנה האחרונה שחייבים להחליף את ראש הממשלה והממשלה כולה, בתוך הקרבות. לכן ברור עד כמה הכל פוזיציה פוליטית, כי מאז שחר ההיסטוריה, גם במלחמה, אם צריך מחליפים שר ביטחון, רמטכ"ל, גנרלים מובילים, ואפילו ראש ממשלה. ראו מה עשו הבריטים ב־1940, כשבעטו בנוויל צ'מברליין לטובת ווינסטון צ'רצ'יל, שבתמורה הציל את העולם כולו.

התחושות כמובן מעורבות, קשה הרי לחשוד בבנימין נתניהו שהוא רוקח את המהלך מסיבות ענייניות, נקיות כפיים. מה גם שהיוזמה לצירוף הימין הממלכתי נועדה לבסס את יציבות הקואליציה הלא טובה הזו, בין היתר להשביע את רצון המפלגות החרדיות וכיסיהן, על חשבוננו. ונכון, אפשר לצטט אמירות קשות של סער על ביבי וההפך, ולהוכיח ששניהם לא עקביים, אבל הציטוטים האלו יהיו שקולים לטענות אויבי ממשלת השינוי של בנט, בזמנו, שהוא בכלל שקרן ונוכל. ברוכים הבאים לעולם הפוליטי.

מה שבהחלט נכון הוא שאירועי השנה האחרונה מצדיקים הליכה לבחירות וקבלת מנדט מחודש מהעם. ובכלל, נכון שהאינטרס הלאומי האסטרטגי מחייב אימוץ כוחות רחב בחברה הישראלית, כדי להיאבק באויב ולרפא אותנו מבפנים, גם מפני נגע ההשתמטות החרדית. אבל השעה הנוכחית הקשה מחייבת לוודא שבדרך אנחנו לא מתרסקים לתהום. ולמרבית הצער, ההשפעה של יואב גלנט בתוך הממשלה, יחד עם גורמים רבי כוח מבחוץ, עלולה להוביל בדיוק לשם.

גלנט מוביל אותנו זה קרוב לשנה בקו שגוי, הרסני, תוך ייצוב ציר לא ראוי עם צמרת מערכת הביטחון, נגד מרבית שרי הממשלה. מבלי לגרוע מהאחריות של נתניהו ובעבר גנץ ואיזנקוט, שר הביטחון אשם בהובלה המהוססת והשגויה של המערכה בדרום, בצפון וביו"ש, כמו גם לכניעה השיטתית ללחצי הממשל בוושינגטון. חמור מכל, הוא שותף לניסיון של בכירים במערכת הביטחון, בהווה ובעבר, יחד עם אמצעי תקשורת מרכזיים, לכפות על הממשלה והציבור קו אובדני מול חמאס וחיזבאללה. קו של כניעה ללא תנאי ליחיא סינוואר, מה שבנכלוליות מכונה "עסקת חטופים".

הוא גם חתר לחיבור הכניעה בדרום להסכם שווא נוסף מבית היוצר של עמוס הוכשטיין, בצפון. די בכל אלו כדי להצדיק את החלפתו המיידית, מה גם שהוא יצר במו ידיו את חוסר האמון בינו לבין ראש הממשלה ומרבית חברי הממשלה. חוסר אמון שמספק סיבה לגיטימית, בפני עצמה, לסיום תפקידו.

עמדותיו האידיאולוגיות של גדעון סער נותרו עקביות לאורך השנים. הוא ואביגדור ליברמן הם היום היחידים במערכת הפוליטית שמחוץ לקואליציה, שאוחזים בעמדות נכונות ונחושות לגבי המאבק הלאומי. בנט, שקד ושות' עדיין מחוץ לקווים. לכן הנוכחות של שניהם ליד ההגה חשובה לעצם הקיום של כולנו. במיוחד כדי להחליף תוכנה בדרום, להכריע את חיזבאללה בצפון ולעקור את הטרור ביו"ש.