אזרחי ישראל זקוקים לתקווה. זה המוצר הכי חשוב עכשיו. כל המהות של ניצחון במלחמה זו תקווה. כל המהות של מנהיגות זה לייצר תקווה. כשזה לא קורה, כשממשלה מפיצה ייאוש, אין שום מעשה מלחמתי שישנה זאת. נכון, יש פה עוד המון אחרים שאחראים לדכדוך - כולל ממתנגדי הממשלה - אבל מנהיגות חזקה יכולה לשנות זאת בדקות. חוץ מזה היא אחראית. תמיד.
אני שוב אחרי תקופה במילואים. זו זכות גדולה לשתוק לפרק זמן מסוים, אבל חובה גדולה יותר לדבר, לוודא שבמצב הקשה שבו המדינה נמצאת יש מי שמסמן תקווה. עם כל הכבוד לאסטרטגיה מול חיזבאללה או חמאס, אם יש כזאת, שאלת "היום שאחרי" היא שאלה פנימית שלנו. להציב חזון, יעדים, לסמן איך יהיה טוב יותר. לתת תחושה שיש למה לצפות.
וכאן יש שתי בעיות והן נמצאות בתוך הבית: הבעיה הראשונה היא ההתפרקות הפנימית. קשה להיות במילואים ולראות את גדי קדם, ישראלי שאיבד את משפחתו במלחמה, חוטף מכות. מה זה משנה איך זה התגלגל לשם? זה פשוט לא סביר. קשה לראות זאת, כי זה מחליש את מדינת ישראל, את החברה הישראלית שהיא המקור היחיד ללגיטימציה למלחמה.
קשה, כי זה מצמצם את היכולת של המדינה להגן על עצמה. מנהיגות אמורה לשרטט קווים אדומים לשיח הציבורי, לאלימות, גם כשזה מופנה נגדה. לא להתבכיין אלא להוביל. כשזה לא קורה, אז יד איש באחיו.
צאו מהטוויטר
חמור מזה, האויב מזהה את החולשה שלנו. התוצאה היא התנגדות לפשרות מצידו. כל משבר פנימי שלנו מביא את חמאס לחכות שאנחנו נישבר. להתחזק. לא צריך התרעה מאף אחד או מכתבים מאמ"ן, רק שכל ישר. לכן המפתח הוא יצירת תקווה בצד שלנו וייאוש אצל האויב.
הייאוש אצל האויב באמצעות לחץ צבאי אגרסיבי, התקווה אצלנו ביצירת אופק: אנחנו חייבים להאמין שהמלחמה תיגמר ויד ישראל תהיה על העליונה. תקווה שהביטחון יחזור והחטופים החיים יחזרו והקורבן העצום שהחברה המשרתת משלמת ייפסק.
האם זה מה שקורה עכשיו? האם עכשיו אזרחי ישראל מסתכלים למעלה, למערכת הפוליטית, וחשים תקווה? אין אף אחד במדינת ישראל, ולא משנה מי הוא, שחושב כך.
מה המסקנה? לשנות כיוון. לא בעזה - בירושלים.
לקחת אחריות, להציג תוכנית, להקים ועדת חקירה ממלכתית ולקבוע מועד לבחירות. ובעיקר לדבר אחרת. זה לא אירוע פוליטי, זו הדרך היחידה לנצח.
התקווה שאני מוצא באופן אישי נמצאת במערך המילואים והמתנדבים העצום של מדינת ישראל. אנשי הצו 8. אני גאה להיות חלק מהם, לא רק בגלל הזכות להילחם למען המדינה, אלא מכיוון שהם מגבר רב־עוצמה של אופטימיות. תפקידם החברתי בימים האלה גדול בהרבה מתפקידם הצבאי או החברתי.
הם המקום שבו מדינת ישראל מתנהלת בענייניות, מרחב שבו ערכים הם לא בדיחה והציניות לא תופסת. הם לקחו פיקוד ב־7 באוקטובר ולוקחים הובלה ביצירת תקווה.
תפקידה של התקשורת בישראל הוא בין היתר להדהד את זה. זו לא "עיתונות מטעם" אלא עיתונות שמדווחת אמת. זה קורה במסה אדירה, הרבה יותר מהקללות ברשתות החברתיות. תקווה זה שתהיה מנהיגות ראויה, שנדע להחזיר תושבים לצפון ולדרום למרות שאנחנו תחת איום מתמיד. תקווה זה שנחלוק מטרה משותפת למרות הקרע הפנימי ערב המלחמה, והשיח עכשיו.
הנטל כבד
הבעיה השנייה היא העומס על כתפי המשרתים. אני גאה בכל יום מילואים שאני משרת, וכל מי שאני מכיר מרגיש כך. העניין הוא שלנתק מחיי האזרחות יש מחיר: כלכלי, משפחתי, נפשי.
מדינת ישראל לא יכולה להחזיק צבא גדול, חזק וחכם, ללא עתודות אנושיות רחבות. היא לא יכולה להשלים את הפער הגדול בכוח האדם בגלל מספר החיילים שנהרגו ונפצעו לצערנו, ללא מקורות גיוס נוספים.
החרדים לא יוכלו להישאר מחוץ למעגל השירות. יש אין־ספור רעיונות מה לעשות עם החברה החרדית: ישיבות באזורי הגבול, כיתות כוננות ייעודיות, משמר לאומי, ועוד. להעביר כסף אך ורק למוסדות שמעודדים שירות, והיתר לא יקבלו כסף מהמדינה. להגדיל את מסלולי השירות הלאומי לחרדים ולערבים. לייצר סל הטבות שכמוהו לא נראה לאלה שכבר עוד מעט משרתים 200 ימים.
כל רעיון יכול להתקבל, אבל הוא מחייב שהמדינה תחליט ולא תמרח. זה נקרא מנהיגות.
קטסטרופה דיפלומטית
החלטת התובע של בית הדין הבינלאומי בהאג להוציא צווי מעצר להנהגה הישראלית היא כישלון דיפלומטי. ההודעה שלהם משווה בין נתניהו להנייה, קטסטרופה.
אחרי כל זה, ואחרי הצורך לבחון את מערכי ההסברה שלנו, צריך לומר בקול שאין שום דבר במלחמה שאפשר היה לעשות אחרת - להפחית או לצמצם. להפך. סיוע הומניטרי נכנס לרצועה בכמויות גדולות, מתאפשר מעבר של אוכלוסייה מדרום הרצועה לצפונה, ההתייחסות למחבלים העצורים מעזה כאסירים עם זכויות בזמן שלחטופים שלנו שבידיהם אין שום זכות - כל אלה הם צעדים הומניטריים שמזיקים למאמץ המלחמתי.
המקום היחיד שבו ניתן היה למנוע התנגשויות דיפלומטיות זה ההצהרות הפומביות. אפשר היה עם קצת יותר שכל לשתוק, לא להתרברב על מה שהולכים לעשות להם, אלא פשוט לעשות. שרי ממשלה שלא עושים דבר קשקשו כאילו הם חוד מנווט בחטיבת הקומנדו. כל אחד גיבור יותר מהאחר בטוויטר.
אפשר היה לצמצם אותם. לא היה אפשר לצמצם את התמרון כדי למנוע מתקפה דיפלומטית ומשפטית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
