שעת האליטות: התחושות דומות לערב ששת הימים - רק שהפעם נצטרף להצמיח הנהגה חדשה

הימים האחרונים מזכירים את האווירה ששררה בארץ ערב מלחמת ששת הימים, את תחושת המלכוד והדיכאון הלאומי, עד כדי אמירות אפוקליפטיות שרווחו אז כמו - "האחרון יכבה את האור בשדה התעופה". יש דמיון רב בין מצב הרוח הלאומי של היום לזה של אז, אם כי אז היה גרוע בהרבה: המצרים סגרו את מצרי טיראן, ערכו מצעדים מתלהמים בחוצות הערים, "קול הרעם מקהיר" הבטיח בעברית מוזרה שהם באים למחוק את הישות הציונית. רעה נשקפה גם מצפון - הסורים שכשכו רגליים בכנרת, והירדנים חיממו את מנועי הטנקים בירושלים החצויה. בתווך היינו נתונים בגבולות של חנק - 14 קילומטרים מהגבול ועד הים.

והכי חמור - אז כמו היום, לא היתה לנו מנהיגות. ראש הממשלה היה לוי אשכול, שלא הפסיק להסס ונעדר את עוז הרוח לפרוץ את טבעת החנק. ככל שגברו ההיסוסים, כך גברו האיומים והחוצפה של מנהיגי ערב. רק הלחץ הברוטלי מצמרת צה"ל והאליטות, שבניגוד להיום היו חדורות עוז וקוממיות, הכריחו את אשכול למנות את משה דיין לשר הביטחון ולתת בחוסר רצון בולט את הפקודה - סדין אדום: לתקוף את שלוש מדינות ערב ללא מעצורים ולהושיע אותנו.

בשבועות האחרונים חזרנו לתחושת המצוקה של הימים ההם. חצי שנה אחרי המפולת מתברר שהמנהיגות שלנו, בניצוח ביבי־גנץ על מלא, הובילה אותנו למבוי סתום. דווקא אחרי התרוממות הרוח של החודשים הראשונים למלחמה, שבהם התגלה עם ישראל מחדש ושבהם נחשף דור הגבורה שגדל כאן, חזרנו לאובדן העצות והעשתונות של לוי אשכול, על סטרואידים.

האווירה הציבורית בהתאם - מכל עבר, מימין ומשמאל, תומכי הקואליציה ואויביה, כולם שותפים להכרה אחת - נתקענו ולא ברור איך יוצאים מזה. הנסיגה בדרום, העקירה בצפון, הכניעה השיטתית לחמאס, הביקורת הבינלאומית, מלכוד החטופים וכמובן האיומים האיראניים. ומולם אנחנו מובלים בידי חבורה שמפריחה הצהרות רהב רק כדי לנסות להסתיר את ההססנות, גרירת הרגליים ואובדן העשתונות שלה. 

תארו לעצמכם שבמחצית 1967 לא היה מופעל לחץ מהמטכ"ל ומהאליטות שעיצבו את השלטון - מהעיתונות, מבוגרי תש"ח, מאנשי רוח כמו נתן אלתרמן ודומיו. תארו לעצמכם את המצרים הולכים וחונקים את אילת במצרי טיראן, את הסורים מאיימים לרדת מהגולן לכנרת ואת הירדנים מתכוננים לזנק למרכז ירושלים החצויה. המצב אז היה קשה ומסוכן מזה של היום, אבל התחושה דומה - תחושת העדר ללא רועה. כי המלכוד של החודשים האחרונים, כמו גם הקטסטרופה שהובילה ל־7 באוקטובר, נובעים מאובדן הדרך של מי שמנווטים ומנהיגים אותנו ב־30 השנים האחרונות.

רק שהבעיה לא נעוצה רק במנהיגים, אלא גם במי שממליך או מנווט אותם - האליטות. זה מתחיל בממסד הביטחוני ועובר דרך הרשתות, העורכים והפרשנים, צמרת המשפטנים, האקדמיה וגם אנשי הרוח. קחו, למשל, את אחד מהמנהיגים הכושלים והאפלים בהיסטוריה שלנו - אהוד ברק, מי שהנחית את מכת המוות על תפיסת הביטחון שלנו בצפון, כאשר נסוג עם הזנב בין הרגליים מרצועת הביטחון בלבנון. ברק בכישלונו, יחד עם כישלון תאומו הסיאמי אהוד אולמרט במלחמת לבנון השנייה, יצרו את הכורח לעשות סדר חדש בלבנון, על כל המחיר שניאלץ עוד לשלם לשם כך.

מכרסמים ברוח הציבור

רק שאהוד ברק לא ברח מלבנון לבדו. הוא נדחף בידי הארגון ההיסטרי וההרסני שכונה "ארבע אמהות", מי שהנחיל פאניקה ומורך בציבור ותרם רבות לעקירה של תושבי הצפון היום. הארגון הזה קיבל רוח גבית ושיתוף פעולה פעיל משידורי הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים, שהפכו לשידורי תעמולה לכניעה ולבריחה. שדרניות רדיו ופרשני טלוויזיה, יד ביד, דחפו את ההנהגה והציבור להתקפל, כאילו בעיית חיזבאללה ואיראן תחלוף מאליה אם רק נעצום עיניים חזק.

המגמה הזו ניכרת בעשרות השנים האחרונות ברדיו, בטלוויזיה, בחוגי הבדימוסים של מערכת הביטחון, במכוני המחקר הנחשבים, באוניברסיטאות ובחוגי התרבות. זה בדיוק ההבדל בין מה שגרם לשינוי ולישועה ביוני 67' לבין הדור האחרון, עד היום. אז דחפו הסופרים והעיתונאים, הקצינים הבכירים והמרצים באוניברסיטאות שלא למצמץ. בעידן הנוכחי דווקא מהחוגים האלו נושבת הרוח שמרסקת את תבונת האזרחים ועמידת המנהיגים.

המחשה מקוממת לכך מספק קמפיין החטופים. אפשר להתווכח לגבי הדרך הנכונה לפעול, אם לתקוף או לנהל משא ומתן, אבל ברור מה אסור לעשות - אסור להפגין חולשה ופיצול פנימי. החולשה רעה בפני עצמה אבל גם מזיקה מאוד למשא ומתן, היא זו שמניעה את האויב. אבל מרבית אמצעי התקשורת שלנו בחודשים האחרונים מנהלים שידורי תעמולה לכניעה.

שימו לב לשידורי התעמולה לפני כל מהדורת חדשות ואחריה, בכל תוכנית ופאנל בטלוויזיה, מעשי ידי עורכי המהדורות והשידורים. בכל דיווח, יום ולילה, האשמות בוטות ללא ביקורת עצמית, ללא ריסון, לצד דרישות מתעצמות להיכנע, לוותר, עכשיו - בכל מחיר. זהו בדיוק המתכון לחיסול לאומי, זה בדיוק הכיוון שאליו מובילות האליטות בדור האחרון.

חשוב להבין מה גרם לשינוי ולנטילת המושכות מההנהגה החלשה ב־67'. הרמטכ"ל יצחק רבין אמנם התמוטט מלחץ ערב המלחמה, אבל יתר חברי צמרת הצבא היו נחושים וחדורי כוח. כך גם עורכי העיתונים ואנשי הרוח שדחפו לעשות ולא להסס. האליטות הן שעשו את כל ההבדל והן אלו שחסרות לנו בדור האחרון. כי זה עשרות שנים חלו תמורות יסודיות באליטות שלנו: חלק מחבריהן הפכו לעוינים עד דסטרוקטיביים כלפי הרעיון הציוני, וחלק אחר איבד את האמונה והביטחון בעוצמה ובדרך שלנו.

לכן זה הזמן לשינוי הדינמיקה שמפעילה את האליטות המשפיעות שלנו. כי ברור שאין בידי ההנהגה שלנו, במיוחד כוכבי קבינט המלחמה, את העוצמה לחלץ אותנו מהמצוקה. מישהו חייב לדחוף אותם לכיוון הנכון. מדינת ישראל נמצאת היום במצב טוב בהרבה מזה של 1967. בניגוד למיתון ההרסני של ערב ששת הימים, הכלכלה הישראלית מפגינה חיות אדירה למרות המלחמה. אנחנו מחזיקים בגבולות בני הגנה אם רק נעז להגן עליהם כראוי, יש לנו כל הכוח לתקן ולשגשג.

אבל לנוכח ליקוי המאורות בצמרת, הגיע זמן העם והאליטות ללקיחת המושכות. זה גם הזמן לקחת את עמדות ההשפעה מחברי האליטות שמשדרים מורך וכניעה. כי אחרי הכל, העם קובע מי הן הקבוצות המובילות שלו, ומי שמפסיק להוביל חייב לאבד את יכולת ההשפעה. הציבור צריך לסרב להקשיב ולגלות סבלנות למי שמכרסם ודוחף אותנו לסמטה ללא מוצא. לא כפרשנים בטלוויזיה, לא כמומחים במכוני מחקר, לא כמרצים באוניברסיטאות, ובטח שלא כראשי שב"כ ומוסד.

גם סופרים, במאים ומשפיעני רשת צריכים לזכות לתשומת לב רק אם לא ייקחו חלק בהרעלת התודעה הלאומית. הגיע הזמן להחזיר לנו את הכוחות שהוציאו אותנו מהמצר בששת הימים, זה בהחלט נמצא בידינו.