נקודות אור באפלה

חצי שנה למלחמה, חלק גדול מאיתנו חוזרים שוב למילואים. זה קורה בגלל צדקת הדרך והצורך להגן על המולדת, לא בגלל שום תופעה פוליטית.

הסיבה המרכזית שחמאס יצא למתקפה על ישראל היא הזיהוי של חולשה בחברה שלנו. צריך להכיר בזה. הנחת המוצא של האויב היתה שאנחנו לא יודעים להתגייס ולהתאחד. אנחנו מפורקים עד כדי תבוסה. הוא טעה. מדינת ישראל ניצלה מאיום קיומי אך ורק בגלל ההתגייסות של החברה הישראלית. אלה שבעד הממשלה ואלה שנגד הממשלה.

אני זועק עכשיו דרך המילים הכתובות האלה: אסור לנו בשום פנים ואופן לשדר שוב אותה חולשה. אסור שוב לשדר לחיזבאללה או לחמאס שאנחנו מתפרקים. אנחנו באמצע אירוע היסטורי שכמוהו לא היה מאז השואה. יש לנו משימה לאומית. לנו. לא לממשלה. היא תתחלף ברגע שנסיים. אנחנו חייבים להביא לכך שאנשי העוטף והגליל יחיו בשקט בבתיהם, ללא פחד, שיחזרו עם תחושת ביטחון. אנחנו חייבים להחזיר את החטופים הביתה. אין מדינה שיכולה לקבל תנאים שאזרחים שלה חטופים ומאות אלפים עקורים מבתיהם.

אש ברחובות עכשיו - מאבק פנימי של חזרה ל־6 באוקטובר בעוצמות השנאה. זה לא מקדם אף אחת ממטרות המלחמה. הפוך, זה מחליש אותנו, מרחיק אותנו מסיום המלחמה ומהחזרת החטופים. בשבועות האחרונים, מאז סבב המילואים הארוך בעזה, כתבתי פה לא מעט על הממשלה. נגדה. בעיניי, הם עושים הרבה דברים חוץ מלהתמקד בניצחון.

הם לא מקבלים החלטה על התמרון ברפיח, לא על ריכוז האוכלוסייה העזתית, ממשיכים עם ניסיונות למעקפי חוק השתמטות ומצייצים טונות של פלגנות בטוויטר. אני אהיה מאלה שיצאו לרחובות ביום שאחרי המלחמה אם הם לא יקבלו אחריות וילכו הביתה בעצמם. שלב ההדחקה וההכחשה שלהם לא מעניין אותי, אבל עכשיו זה פחות חשוב.

אנחנו בנקודת ההכרעה. מעצבים את העתיד שלנו כאן. אי אפשר לוותר על האחדות של העם. בלעדיה לא ננצח. המלחמה בנויה על חדות של מפקדים וחיילים: זיהוי האויב, הבנת המשימה, תגובה מהירה מול מקרים ותגובות. את החדות הזאת אפשר היה למצוא בתחילת המלחמה אצל המילואימניקים. הם היו המנהיגים בזמן שהדרג הפוליטי נעלם. אותה מנהיגות נדרשת גם עכשיו. לעצור את ההתפרקות ברחובות, לדחוק בממשלה להכריז על בחירות אחרי המלחמה. להוריד רעשי רקע ולהתמקד.

תאריך לבחירות

אני לא יכול ולא רוצה להעיר למשפחות שילדיהן נמצאים בידי חמאס איך להתבטא. אני כן יכול להעיר למי שמוביל את המחאה. ובעיקר לבקש מאזרחי ישראל להיות מנהיגים ולהוריד את גובה הלהבות. זה לא למען הממשלה, זה למען המדינה. חששתי מהסוג הזה של ההפגנות: קיוותי שנתניהו ושרי הממשלה יתעלו ויאמרו בפה מלא מול המצלמות שני משפטים: "אנחנו אחראים, אנחנו יודעים מה המשמעות של האחריות הזו על הדרג הפוליטי והצבאי. מייד בסיום המלחמה יהיו בחירות".
אני משוכנע שזה היה מייצר אמון אצל חלק גדול מאלה שברחובות עכשיו. מפחית את העוצמה של הכעס עכשיו, מרחיק את הוויכוח עד לסיום העבודה. חלק מהשרים רצו לומר זאת בקול, נתניהו עצר אותם.

אין לי ציפיות ממנו, או מהם. גם אין לי צפיות מחלק ממנהיגי המחאה שדוחפים לכאוס. חוש האחריות התפוגג. אף אחד מהם לא מבין מה זה ניצחון. גם אם יגידו זאת אלף פעם מתחת לאיפור. הם לא מפנימים כנראה כמה זה נורא שאל־ג'זירה משדרת בעולם הערבי את המריבות בינינו. יש לי ציפיות רק מאיתנו. אלה שראו את גודל השעה והסכנה לישראל בעיניים שלהם, אלה שסיכנו את החיים שלהם למען המדינה.

נגמרה הסבלנות והתקווה שאלה ואלה יוכלו להפגין מנהיגות. לא המקללים ברשתות החברתיות ולא הצייצנים הפוליטיים שהעזו להרים את הראש חודש אחרי תחילת המלחמה יובילו את המדינה הזאת. היחידים שמסוגלים לנצח הם כנראה אלה שחוו את החברה הישראלית בשעתה הקשה, רחוק מהציניות של "האסטרטגיה הפוליטית".

רק מאלה - מההנהגה האמיתית - תצא הדחיפה לתמרון ברפיח, להכרעת האויב, לשימור הרוח האדירה, לחיבוק היריבים האידיאולוגיים שלך. כי יש אויב בעין, ואתם אחים שנלחמים ביחד. זר לא יבין זאת, ויש פה דרג פוליטי שזר למלחמה, הוא בפגרה מאז שהיא התחילה.

ומה אחרי המלחמה? שיקום המדינה, יצירת מנהיגות ראויה, דרך בחירות מייד אחרי המלחמה. עד אז יש מדינה לנהל. הממשלה לא שם, המוסדות לא שם - כל האחריות על הכתפיים שלנו. כולל לוודא שאין אש ברחובות. נתחשבן באימפוטנטיות המנהיגותית הזו אחרי שננצח. כשהאויב יושמד.
בינתיים יש פה מילואימניקים ואזרחים שב־7 באוקטובר קיבלו החלטה להוביל. הבשורה הרעה היא גם הבשורה הטובה בסיפור הזה - אין מישהו אחר חוץ מהם. תסתכלו מסביב.

מלחמת מצווה

זוהי קריאה לרבני המגזר החרדי, אדמו"רים עם שאר־רוח ונשמה יתרה. כאלה שאכפת להם מעם ישראל ולא רק מדברים במילים על עם ישראל.

אנחנו רוצים לשבת ולהסכים על מתווה שיגייס את בחורי הישיבות. צריך אותם למלחמת מצווה. אין אפשרות אחרת.

המלחמה שינתה את קונספציית הקומבינה הפוליטית. אין משימה קדושה יותר מלהגן על המולדת. אל תגידו שאי אפשר. בני תורה רבים שנפלו על משמרתם יעידו על כך בעולם למעלה. הנוחות הפוליטית של שב ואל תעשה, נגמרה.

אנחנו נמצא פתרון שמשלב לימוד ופעילות מבצעית, מסלולי שירות לאומי ותנאים דתיים מחמירים. אפשר להילחם אחד בשני. להתנגח, הפגנות, שנאת חינם, קרע בעם. ואפשר שתבינו שמשמיים קוראים לכם להיות יהודים במעשה ולא רק בדיבור. ההנהגה הפוליטית ששלחתם לכנסת לא מסוגלת לעשות דבר. הם עסוקים בחומר ולא ברוח.

זה רק אתם רועי הצאן. החלטה אחת שלכם - וחצר שלמה, זרם שלם, יוצא לגיוס שמשלב מצווה אדירה של הגנה על המולדת ולימוד תורה.

קראו לי ולחבריי לאן שתרצו. נשב, נחבק אחד את השני ונצא עם הסכמה על שינוי השיטה. אל תחכו להתנגשות. הכל צפוי והרשות נתונה. היו בעלי תשובה. אנחנו נגיע.

פינה טובה

זכיתי להכיר מעט מדי משפחות שכולות מאז 7 באוקטובר. מאות הנופלים לא מאפשרים לאיש להתמודד ולהכיר את כולם. אחד הדברים שאני מגלה כל פעם מחדש הוא אתגר הזיכרון וההנצחה. המשפחות רוצות לזכור את הבנים שנפלו, ואין מספיק קשב לזיכרון באמצע מלחמה עם כל כך הרבה הרוגים. אל הפער הזה נכנסה דני בר־און, שבבית הוריה הקימה מפעל הנצחה עם עשרות אמניות.

הן עובדות שם ללא הפסקה ומכינות בהתנדבות אלבומי זיכרון לנופלים. הייתי שם בשבוע שעבר. ראיתי את התוצרים המושקעים, אבל בעיקר את התהליך שכולל תחקיר, מפגש עם המשפחות ואז את הביטוי האמנותי והתמונות. זו עבודה בלתי אפשרית לייצר זיכרון למישהו שהיה אמור להיות חי, צעיר ומחייך. חלק מהעולם שלנו שמלא בנקודות אור בתוך החושך.