כן למחאה, לא להקצנה

שואת 7 באוקטובר נתנה למדינת ישראל הזדמנות, אולי חד־פעמית, לאתחל את עצמה מחדש. לשים בצד את הקצוות ואת המפריד, להדק חיבורים, ולצאת לדרך חדשה וטובה יותר.

הימים והשבועות הראשונים היו בדיוק כאלה. הם עמדו בסימן של התנדבות וביחד, כאשר כל אחד נותן ותורם כפי יכולתו למען הכלל, או כפי שכתב אלכסנדר דיומא ב"שלושת המוסקטרים" שלו: "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד". זאת היתה החברה הישראלית במיטבה; עוצמה אזרחית שפיצתה על האסון, ועל החידלון העצום של המערכות הביטחוניות והאזרחיות במניעתו ובטיפול בנזקיו.

הזמן שחלף מאז החזיר רבים מאיתנו לשגרה. זרם המתנדבים לחקלאות הפך לטפטוף, רוב המילואימניקים שוחררו וחזרו לעבודה, והציבור בכללותו שב לדבר על ענייני היומיום ופחות על ענייני מלחמה. תרמה לכך העובדה שהמלחמה בדרום הפכה ללחימה, שהמלחמה בצפון לא באמת נוגעת לרובנו, ושהחטופים והמפונים והמובטלים באים ממשפחות אחרות. שהם משלנו, אבל לא אנחנו.

בקיצור, התרגלנו. ועם ההרגל האוזניים נהיו אטומות, והעיניים קהות, והלב קצת נאטם. תשאלו את עצמכם מתי בכיתם בפעם האחרונה מסיפור שנוגע במלחמה. ומתי תרמתם משהו למישהו. ואם הקשבתם (באמת הקשבתם) לדיון השבוע בכנסת על החטופות שנאנסות בעזה. בשבועות הראשונים עשינו את כל זה 24/7. וכיום? פחות, הרבה פחות, אם בכלל.

הנהגה בלי תשובות

ובעוד אנחנו ממשיכים, יש את אלה שהחיים שלהם קפאו בשבת השחורה. בראש ובראשונה החטופים ובני משפחותיהם, ואחריהם הנרצחים, והנופלים, ואלה שנשרף עולמם ופונו בדרום, ואלה שפונו בצפון רגע לפני שחוו גורל דומה. הם נותרו לבדם, להתמודד עם מציאות לא אנושית שיש בה הרבה יותר חושך מאור והרבה יותר שאלות מתשובות.

מי שאמורה לתת להם את התשובות היא ההנהגה. לעיתים אין לה תשובות טובות לתת, אבל גם אין תשובה היא תשובה, ובלבד שנותנים אותה. זה שילוב של אחריות ואנושיות: אחריות למה שקורה במשמרת שלך, ואנושיות מול אלה ששילמו ושמשלמים את המחיר על מה שקרה. למרבה הטרגדיה, ההנהגה בישראל בורחת מאחריות, ולעיתים קרובות מדי גם נמנעת מאנושיות. אחרת אי אפשר להסביר את היחס למשפחות החטופים, למפונים, ואפילו למי שנפגעו מהמלחמה במעגלים קצת יותר רחוקים – נשות המילואים והקבע, בעלי עסקים, חקלאים – שמשוועים למענה, ולפחות ליחס הוגן שלעיתים  לא מגיע.

השילוב של חוסר מענה וחוסר יחס גורם לרבים להגיע לקצה. קשה לשפוט משפחה של חטופה שיודעת מה היא עוברת בעזה, ומתבקשת כבר חצי שנה לשבת בשקט ולחכות. קשה יותר כששומעים שרים שסבורים שבכלל לא צריך לעשות עסקה, ואחרים שמאמינים שהחטופים לא נמצאים בראש סדר העדיפויות.

אלימות מייצרת רתיעה

זכותה של אותה משפחה למחות ולזעוק: זה הכלי היחידי שנותר לה, בהיעדר מענה אחר. אפשר לחלוק על הדרך, או לפחות על ההיגיון שלה. כל פעולה שנגררת לאלימות מייצרת אוטומטית רתיעה. זה גורם לרבים להתרחק. התוצאה היא שבסיס התמיכה במאבק מצטמצם, מה שמחייב הקצנה נוספת כדי להביא אותו לתודעה - הקצנה שתוביל לעוד רתיעה, ולעוד התרחקות.

על בסיס הכאב האותנטי הזה התלבשה מחאה פוליטית כנגד הממשלה, ובעיקר כנגד העומד בראשה. זה מאבק לגיטימי: בדמוקרטיה מותר למחות ומותר לדרוש בחירות עכשיו, ומותר גם לעשות זאת בזמן מלחמה. הממשלה הנוכחית היא האחרונה שיכולה להלין על היחס כלפיה: היא נהגה בגסות גדולה פי כמה מקודמתה, ואז היה מדובר "רק" בגל פיגועים ולא בקטסטרופה שגבתה את חייהם של 1,500 איש והכניסה את ישראל לכאוס ביטחוני, מדיני, כלכלי וחברתי.

אבל מותר וחובה לדרוש משלל המחאות האלה לנהוג באופן ראוי. לא לסכן חיים, ולא לסכן רכוש. כל דרך אחרת פוגעת בדמוקרטיה, ופוגעת במחאה: היא הופכת את הקונצנזוס לשוליים, ואת מטרותיו ללגיטימיות פחות.

מותר וחובה לדרוש גם מהצד השני לנהוג באופן ראוי: מהמשטרה להפסיק לנהוג במפגינים באלימות ובגסות משל היו אויב, ומהממשלה לפתוח את ליבה (ואת כיסה) ולהבין ש־7 באוקטובר אמנם קרה לפני חצי שנה אבל אם המגמה הנוכחית תימשך, ישראל עלולה לאבד את כל מה שצברה בעמל רב מאז השבת ההיא, ובמקום להמשיך ליום שאחרי, לחזור ליום שלפני - ל־6 באוקטובר.