תקווה לשינוי: מאחורי פרידת סער מגנץ

הפרישה של גדעון סער ממפלגת גנץ השבוע לא היתה אמורה להפתיע. פרדוקסלית, היא הגיעה באיחור של חמישה חודשים, ונדחתה דווקא בגלל המלחמה. תחילתה בעימות אידיאולוגי מובהק, סביב ביטול האיסור על שהיית יהודים בחומש ובצפון השומרון - תוצר ה"התנתקות".

גנץ ניסה להשליט משמעת סיעתית נגד הביטול, סער ואנשיו לא הסכימו להתקפל. הם גם סירבו לעשות כמעשה ביבי וסמוטריץ' מול ממשלת בנט, ולהצביע בכנסת נגד השקפת עולמם. מכאן הפרידה היתה רק שאלה של זמן, והיא תוכננה על ידי סער לחודש אוקטובר-תחילת נובמבר. המלחמה הובילה את המחנה הממלכתי לקואליציה והפכה פיצול פוליטי מיידי לבלתי אפשרי. עד השבוע, שבו תפאורת הדשדוש בשדות המערכה המחישה עד כמה הקבינט המצומצם עצר למעשה את המלחמה.

אלא שדווקא חמשת חודשי ההמתנה ורעידת האדמה שבראשיתם, הפכו את חילוקי הדעות האידיאולוגיים בין גנץ ואיזנקוט לסער ואנשיו - לתהום. תהום שגם מסמנת את הוואקום שנוצר במפה הפוליטית הישראלית, שאותו מנסה סער למלא. כי מה שהיה ברור כבר ב־8 באוקטובר, התחדד מאוד בחמשת החודשים האחרונים - חוסר הקשר בין השקפות מרבית הציבור לבין מי שמאכלסים את עיקר המפה הפוליטית.

רוב המפלגות שנמצאות על המגרש אשמות במחדל ובתוצאותיו: מי שהאידיאולוגיה ארוכת השנים שלהם גרמה להתקפת חמאס - המחנה של גנץ, לפיד, מיכאלי ומרצ - ומי שהיו ליד הגה הכישלון ויישמו את מדיניות הצד השני - רוב חלקי ממשלת ביבי. רק שעכשיו הוואקום הפוליטי התעצם, לנוכח תוצאות הארוחה שהעמידו שותפי המחדל על הכיריים בקבינט המלחמה. מ־7 באוקטובר ועד היום, אנחנו מקבלים תבשיל של אובדן עצות וכישלון מתמשך, ברוטב אפס מנהיגות.

ביצועי הממשלה הנוכחית הם תוצר של ציר נתניהו־גנץ־איזנקוט־דרעי, מי שחולשים על חלק ניכר מהאלקטורט שקיים היום על המפה. הציר הזה הצליח להביא אותנו לכניעה שיטתית לגחמות הפוליטיות של הממשל האמריקני, תוך אי־עמידה ביעדי המלחמה. ולמרות זאת, אנחנו על סף קרע מול הידידה הגדולה שלנו, חוטפים זובור בינלאומי הולך וגובר. זהו הישג שמחייב כישרון מיוחד.

בד בבד, למרות נוכחותו של איש שבט לוי - פילדמרשל אריה דרעי בקבינט המלחמה, הגענו לנקודת החוצפה החרדית המקוממת ביותר בהיסטוריה של המדינה, סביב נאום מי שמחזיק במשרת הרב הראשי הספרדי, מכספנו ועל חשבוננו.

כך, על רקע הריק האידיאולוגי שיצרו תובנות 7 באוקטובר והביצועים של ציר נתניהו־גנץ, הפך הקול של גדעון סער ושות' לסם חיים. הקול של סער, יחד עם מי שמקבילים לו בהשקפה ובמידות - נפתלי בנט, איילת שקד ורבים וטובים אחרים. אלו המנהיגים שהתנגדו לכל מה שהביאנו עד הלום, מאוסלו וההתנתקות ועד עסקת שליט, ממדיניות הסבבים ומזוודות הכסף ועד לקונספציית "חמאס מורתע". מי שהתריעו נגד העיוורון של רבין, פרס וממשיכי דרכם, מי שיצאו נגד ההונאה של אריאל שרון. מי שמאידך התייצבו נגד המנהיג והמחנה שדיברו ימין אבל עשו שמאל. אלו שלא היססו לבטא מיאוס מהנורמות הפסולות של נתניהו וחצרו.

מימין לבן גביר

את הקול הזה אנו שומעים מכל עבר, אבל הוא לא תורגם לכוח פוליטי מעשי, עד השבוע. כך, למשל, חברה שלנו, אקדמאית בכירה, מצביעה קלאסית של לפיד־גנץ, המתייצבת קבוע להפגנות נגד נתניהו, הודיעה לנו לאחרונה שהיא נמצאת אידיאולוגית מימין לבן גביר. כך פורום של חברים, שאיתם ישבנו בשבת, ברובם מצביעי גנץ־לפיד מושבעים, שכמה מהם הצהירו שישקלו להצביע למפלגה של נפתלי בנט ואולי גדעון סער, אם תוקם כזו.

מכל שיחה ודיון ברור עד כמה גילויי 7 באוקטובר פתחו לרבים את הראש, וגרמו לצימאון לדרך ולמנהיגות אחרים. הם לא יכולים לשמוע את השם נתניהו או הליכוד של ביבי, יש להם אלרגיה לבצלאל סמוטריץ' והם נרתעים מההתנהלות של בן גביר. מובן שהחרדים מעלים להם את לחץ הדם. אבל הם מאוכזבים עמוקות מהתנהלות קבינט המלחמה, בהובלת ובשותפות גנץ ואיזנקוט. הם גם מבינים שדרך ההתקפלות וההונאה העצמית של 30 השנים האחרונות לגבי הערבים, מחמאס ועד פת"ח, תוביל אותנו לאבדון.

הם חרדים מפני פגיעה בממלכתיות, אבל סבורים שדרושים שינויים במערכת המשפט. הם כמהים ליושר וליושרה אצל המנהיגים שלנו, אבל חפצים ביכולת משילות ממלכתית. הם ציונים מושבעים ורבים מהם ישמחו לעוד תוכן יהודי, אבל ללא כפייה דתית ופרזיטיות חרדית.

זה הקו של זאב ז'בוטינסקי ודוד בן־גוריון, מנחם בגין ויגאל אלון כאחד. זהו קולו של מרבית הציבור, שאין לו היום ביטוי אלקטורלי. אותו ציבור שיכול לקבוע איזה קו ינהיג את המדינה ומי יהיה ראש הממשלה הבא.

את המחנה שסער מנסה לבנות עכשיו צריך היה להקים מזמן, במיוחד כאשר התברר, בשנים האחרונות, עד כמה למי שמכונה מנהיג הימין, אין קשר לאידיאולוגיה שהוא מתיימר לייצג. אגב, מה שמכונה היום ימין בתחום החוץ והביטחון, הוא גם הקו של מפא"י ההיסטורית ואחדות העבודה, נוסח בן־גוריון וטבנקין. בניית המחנה החדש הזה מתבקשת במיוחד מאז המפץ של 7 באוקטובר, אבל מרבית השחקנים חיכו עד עכשיו על הספסל, כל עוד מתחוללת מלחמה ולא ברור מתי ייערכו בחירות.

הסקרים שנערכו לקראת סוף השבוע ממחישים שלסער נוטים היום 5-6 מנדטים, נתון שסער מפרש כמעודד, בתחילת דרכו העצמאית. אבל לנפתלי בנט יש יותר מכפול מבלי שהקים מפלגה, שלא לדבר על גוש מאוחד בנט־סער־שקד וחברים, שמביא היום לפחות שוויון קולות מול הליכוד. האמת היא שהפוטנציאל האלקטורלי של מחנה מאוחד שכזה גבוה בהרבה - עם עבודה פוליטית והסברתית נכונה, הוא יכול לכונן את המפלגה הגדולה ביותר, זו שתרכיב את הקואליציה.

אלא שהמחנה הזה צריך לחזק את הדיאלוג הפנימי שמתקיים בתוכו בחודשים האחרונים, תוך ויתור על אגו. בין היתר לחדד את תפיסת העולם שלו, תהליך שיבהיר מיידית שאין לאנשים כמו יוסי כהן, שלא פוסלים את הרשות הפלשתינית, חלק בו.

ולצד גיבוש המחנה, הגיע הזמן לתוכנית פעולה. כי גוש ה־64 של נתניהו לא משתוקק, כמובן, להתאבד אלקטורלית ויהדק שורות כל עוד רוחו בו. והנה, בסוף יוני מגיע רגע מכונן - קץ הארכות חוק אי־הגיוס החרדי. זהו אירוע מפתח שחייב להעמיד במבחן כל מחוקק ציוני ולטלטל את הקואליציה. אף חרדי לא יתגייס בסופו, אבל תקציב הישיבות החרדיות חייב להיעצר ממש שם. מכאן, הדרך לבחירות חדשות, סביב 7 באוקטובר 2024, פתוחה. ובד בבד למבחן הסחיטה החרדית נוכל לקבל דין וחשבון על כישלון קופרודוקציית גנץ־נתניהו בהכרעת חמאס וחיזבאללה. אז ייפתח אופק לתקווה פוליטית־אידיאולוגית ומנהיגותית חדשה. √