אחרי חמישה חודשים: דרושה ועדת חקירה ממלכתית

למי שנלחם על המדינה הזאת המילה אחריות אומרת הכל. אחריות לאומית להגן על המולדת, ולצידה אחריות אישית. תמיד. כזו שיש בה גם מחיר אישי. הפער בין הגישה הזאת שהצילה את ישראל ב־7 באוקטובר מאסון אדיר לבין ההתייחסות של הממשלה לאחריות, הוא מה שיכריע את עתידנו כאן. ועדת החקירה לאסון מירון הזכירה שוב שאחריות היא המרכיב הכי חשוב במנהיגות. לא רק במלחמה. התגובה לדוח היא אותו סימפטום. כשאין אחריות, אין בושה.

חמישה חודשים אחרי תחילת המלחמה, והיחידים שנותרו דבקים בגישת האחריות ובצורך לנצח את חמאס אלה הלוחמים בשטח. החיילים בסדיר, ובעיקר במילואים. הם ומי שמזדהה עם רוח הקרב עדיין שם. הבשורה המצערת היא שהם לבדם.

ממשלת ישראל הלכה לאיבוד. התנתקה. המערכת הפוליטית מתנהלת כמו בבחירות. אני יודע לזהות את הצליל, השפה והקמפיינים, את עודף ההצהרות והציוצים, את חוסר הרצינות בקבלת ההחלטות, בתגובות, את החזרה לעיסוק בטפל במקום בעיקר.

לפני חודשיים כבר היה ברור שכדי להמשיך לתמרן ולנקות את השטח בעזה, צריך תוכנית מעשית לפינוי האוכלוסייה ולתפיסת השטח. כשהשתחררתי מהמילואים, הצעתי שיפנו את האוכלוסייה ממזרח לכרם שלום - עיר אוהלים מאובטחת אחרי בדיקה פרטנית. זה היה לוקח כמה שבועות במבצע לוגיסטי מורכב, אבל בסוף התהליך היינו מקבלים שטח נקי לתמרון ולאש, לחץ גדול על חמאס לשחרר חטופים ובעיניים הבינלאומיות אזור מוגדר, שאליו מעבירים את הסיוע ההומניטרי.

ממשלת ישראל לא הצליחה להחליט, לא בקבינט המורחב, לא במצומצם, לא בכלל. התוצאה היא שעכשיו אנחנו לא שולטים במה שעובר או מוצנח לעזה. הלחץ על חמאס לשחרר את החטופים נמוך, והתמרון שלנו בשטח מוגבל. בכל מקום שאליו צה"ל מגיע יש תוצאות אדירות, אבל אי אפשר להשיג תוצאות כשלא מאפשרים לו להגיע בכלל.

אני נזהר בביקורת שלי על מה שהתרחש לפני המלחמה ומשתדל שלא לעסוק בכשלים, אלא אם כן הם משפיעים על פעולות עתידיות בהכרעת האויב. ביום שאחרי המלחמה יהיו אינספור שאלות שצריכות להישאל. אני נזהר כי זו המשמעות של אחריות. זו בעיניי המחויבות של אנשי המילואים כלפי המדינה. אחריות לערבות הדדית, לניצחון במלחמה, ואחריות לתקן. כי כשנכשלים צריך לתקן.

לצערי, אני לא מרגיש שזה קיים בדרג הפוליטי. חמישה חודשים, וכבר יש קמפיינים מובהקים, רובם עם חילופי האשמות בין הדרג המדיני לצבא. מי שמוציא את ההודעות וההדלפות אלה הם חברי קבינט. הם אלה שמתקשרים לעיתונאים שמפרסמים את הדברים. זו לא השערה.

מה הם חושבים קורה בחמאס, כשמדליפים שתקפו את הרמטכ"ל בישיבת קבינט? איך זה עוזר לניצחון? אם זה המצב, עדיף כבר למנות עכשיו ועדת חקירה ממלכתית. שתתחיל לעבוד. המלחמה לא הסתיימה, אבל יכול להיות שזה ישפר את היכולות שלנו במלחמה מול חיזבאללה.

דוגמה נוספת היא המריבה המתוקשרת בין נתניהו לגנץ על נסיעה לארה"ב. הממשלה הזאת הוקמה כדי לייצר תחושת אחדות גם במערכת הפוליטית. כדי לממש את "ביחד ננצח". אם ראשיה עסוקים בלתקוע אחד את השני מול ארה"ב, זה מזיק ולא מועיל. בין שגנץ תקע אצבע בעין לנתניהו ובין שנתניהו לו, התוצאה היא כאוס.

אם זה מה שקורה בממשלה, היא מאבדת את התועלת שלה. המריבות שכל ישראלי נחשף אליהן רק ממחישות שיש דברים שחשובים לממשלה יותר מהמלחמה. מה אמורים לעשות עם המריבות האלה חיילי המילואים, שהוקפצו שוב בשבוע שעבר לקו בעזה כחודש אחרי ששוחררו משם?

כך גם סאגת ביטול פרס ישראל והשארת שאר הטקסים. אין לי מושג מה עובר על יואב קיש, זה גם לא חשוב. הוא טייס בחיל האוויר ויודע מה החשיבות של דוגמה אישית. באופן אישי הבכי של וולדמן בועדה בכנסת קרע אותי. אב שכול, שללא קשר לדעותיו תרם הרבה למדינת ישראל, מגיע לוועדה ובוכה בה. יש פה סחרור פוליטי הזוי באצטלה שעכשיו מלחמה. טקס אחד כן כי מלחמה, וטקס שני לא כי מלחמה.

בן גביר הוא הדוגמה האחרונה והבוטה ביותר. עד למלחמה האדם הזה דרדר את מצבנו בתחום ביטחון הפנים לתהומות שלא הכרנו. בשנה שתפקד המצב היה מהגרועים שידענו בין שרי ביטחון הפנים במדינת ישראל.

מתחילת המלחמה בן גביר נעלם, וצץ שוב אחרי חודש כמבקר קולני של... עצמו. הוא בממשלה, והוא גם מבקר את ההחלטות שלה.

שלא יהיה ספק: בן גביר אחראי אישית לכך שהסיוע ההומניטרי מועבר לעזה בכמויות הזויות מתחילת המלחמה. הוא אחראי לכך שעדיין לא תמרנו ברפיח ושחיזבאללה הפך את הגליל לרצועת ביטחון הפוכה. הוא אחראי לכך שיורים מצפון השומרון על אזור הגלבוע ללא תגובה ראויה. כל אחת מהפעולות או מצעדי ההכלה האלה הם שלו. למה? כי הוא חלק מהממשלה, חלק מרכזי בקבינט. הוא אחד ממקבלי ההחלטות המרכזיים, בשנה שקדמה ל־7 באוקטובר, ומאז ועד היום. כל היתר זה אוויר חם. סיסמאות ריקות מתוכן. ברצונו הוא מחוץ לממשלה, בהישארותו הוא הממשלה.

לאדם כמוני מותר לכעוס על הדרג המדיני שמדבר מצד אחד על ניצחון, אבל מצד שני מצמצם את התמרון ומכניס סיוע הומניטרי לעזה. כשבן גביר משמיע ביקורת זו בדיחה.

אז מהן המסקנות מכל זה? מבחינתי, כמו ב־7 באוקטובר. גם כשהממשלה לא מתפקדת, המנהיגות מלמטה חייבת לתפקד. באין מנהיג היו מנהיגים.

המשימה הצבאית לא הסתיימה. מי שראה את מתקפת הטילים על קריית שמונה, מבין שאנחנו לא בשלב הפתרון. החטופים לא חזרו, והשטח לא פורז. זה זמן מלחמה, אלא שאם בהתחלה הדרג הפוליטי השתתק, עכשיו הוא מדברר את עצמו לדעת.

צריך לוודא שיש ועדת חקירה, וברגע שהמלחמה מסתיימת, היא מניבה תוצאות ויוצאים לבחירות. מה עוד? מתעלמים עכשיו מזילות המלחמה במערכת הפוליטית, ומייד כשהיא מסתיימת דואגים שהיא תוחלף.

מגיע לנו יותר. מגיע לעם ישראל המופלא, שנלחם בשיניים כדי להגן על המולדת, משהו הרבה יותר טוב.