שיתוק המדינה הפלשתינית: כך נעצור את התוכנית הזדונית

השבוע הצהיר ראש ממשלת הרשות הפלשתינית, מוחמד אשתייה, בוועידת מינכן, שחמאס הוא חלק מהמרקם הפוליטי הפלשתיני ויישאר תמיד כזה. כך, בגלוי, הוא העמיד את מה שגורמים מובילים בישראל ובממשל האמריקני מנסים להשכיח: שחמאס, פת"ח והרשות הפלשתינית הם אותו הדבר, חלק מאותו פסיפס. אותן מוטיבציות של הנוחבות, אותה מוסריות של פצצות בבתי ספר ובתי חולים, והכי חשוב - אותה חתירה למה שהם קוראים זכות השיבה: סיום קיומה של מדינת ישראל באמצעות "ההתנגדות", כלומר דרך הטרור.

ממשלת ישראל ורוב מרשים בכנסת קיבלו השבוע החלטה נגד הכתבה חד־צדדית של הקמת מדינה פלשתינית, אבל אפילו הממשלה הכי ימנית לכאורה לא קיבלה החלטה ששוללת את עצם ההקמה של מדינה כזו.

לא לשכוח - מי שהכריז על הסכמתו להקמת מדינה פלשתינית כמה פעמים מאז 2009 הוא בנימין נתניהו, שמזגזג זה שנים לפי האינטרס האישי הרגעי שלו. רק השבוע דווח ב"ישראל היום" שביבי שוקל להסכים למדינה לפלשתינים בתמורה להסכם פורמלי עם סעודיה, בתקווה שזה יציל את העתיד הפוליטי שלו. כמה לא מפתיע. לצידו בהנהלת המדינה והפוליטיקה - גנץ, איזנקוט, לפיד ודרעי - יחד עם קובעי הטון במערכת הביטחון, ממשיכים להתעלם מהעובדות זה 30 שנה, ובוודאי מאז 7 באוקטובר. הם ממשיכים לספק רוח גבית לרשות של רמאללה, כדי שתשתלט עכשיו על עזה ותהפוך למדינה.

גם בתקשורת, ברוב הערוצים, אנחנו נתונים ערב־ערב בסמינר של שטיפת מוח. ערוץ 12 מוביל את העדר כשהוא מספק במה שיטתית לגנרלים בדימוס ולפרשנים בפועל - חסידי תלמידי ערפאת. כולם מנסים לטמטם אותנו ולשכנע מדוע חייבים לרצות את האמריקנים, ועד כמה חבורת אבו מאזן היא לא אויב אלא מושיע.  

שוב מתעלמים מהמציאות

נהרות של מילים כבר נשפכו בניסיון להחדיר לתודעה את העובדות לגבי הישות שהקמנו באוסלו, ומה המשמעות האובדנית של מדינה משלהם. ועדיין, ממשלת ישראל לא מוחקת כל תמיכה באויב מרמאללה, ולא מכריזה שלעולם לא תהיה להם מדינה.

מדכא גם לגלות עד כמה קשה לגרום להנהגה ולאליטות של עם הספר להתבונן נכוחה במציאות, ללא חלומות שווא והונאה עצמית. במיוחד מעציב לגלות שאנשים מרכזיים מתעלמים מהתגובה של צמרת הרשות הפלשתינית לזוועות השבת השחורה. כמה פעמים אפשר להביא את אמירות בעלי התפקידים הבכירים ברשות הפלשתינית, שתומכים חד־משמעית בטבח, כמו ג'יבריל רג'וב, עבאס זכי ורבים אחרים. כמה פעמים צריך לחשוף את הכרוזים השיטתיים של ארגון פת"ח, המשבחים את חמאס ואת הטבח, ושכמו ראש הממשלה שלהם מדגישים שחמאס הוא גורם לגיטימי של "ההתנגדות". כמה אפשר להזכיר שאיש ברשות, החל ממחמוד עבאס עצמו, לא צייץ ולו תחילת הסתייגות ממה שחולל חמאס.

כמה פעמים אפשר לפרט את החינוך ואת המגמות של אש"ף, פת"ח והרשות, שממחישים מי הם ולמה הם חותרים. רק השבוע הובילה הרשות הפלשתינית מתקפה עלינו בבית הדין בהאג, בטענה שאנחנו מבצעים רצח עם ביו"ש, תוך המצאת עלילות מקפיאות דם לגבינו. המהלך הזה, שסותר את ההתחייבויות הפלשתיניות בהסכמים, הוא חלק מאסטרטגיה ארוכת שנים, להציג אותנו בעיני העולם כנאצים ולשלול את הלגיטימציה לעצם קיומה של ישראל. הקריאות בקמפוסים בארה"ב להקמת פלשתין מהנהר ועד הים הן תוצר ישיר של המהלך שמובילים אבו מאזן ואנשיו, שאותם רוצים להשליט על עזה ועל מחצית ירושלים.

שלילת הלגיטימציה שלנו מלווה באנטישמיות צרופה, שאותה מוביל מחמוד עבאס מצעירותו - מטענותיו שהשואה נבעה מהאופי היהודי של "התנהגות חברתית ולקיחת ריבית" ועד לנאום 50 השואות שאנחנו חוללנו לפלשתינים. כך, חביבם של ביידן ובלינקן חוזר ומציג את ישראל כפרויקט קולוניאליסטי שגזל את הילידים הפלשתינים, ושאין לו זכות קיום. ופלשתין - אין בה כל קשר לעם היהודי, ואפילו הארכיאולוגיה שלה היא "פלשתינית" טהורה. הכל כשר במערכה כדי לעקור את השורשים שלנו ולהציג אותנו כגזלנים, שחייבים להשליך אותם מכאן, במקרה הטוב.

לא צריך הרבה כדי להבין שאין כל הבדל בין דרישת השיבה לבארי, לאשדוד ולהר הבית של חמאס ששלט בכל עזה, לבין דרישת השיבה של שליטי רמאללה. מיתוס השיבה מחובר גם לעצם הקיום של סוכנות אונר"א, שמהותה הנצחה של הפליטות שנועדה לבסס את הדרישה לשוב לתל אביב, לירושלים, לצפת ולכפר עזה. כך, הדה־לגיטימציה שלנו היא העיקרון הבסיסי המשותף לרשות הפלשתינית ולחמאס יחדיו, זהו הפסיפס הפלשתיני שעליו דיבר השבוע ראש ממשלת הרשות, אלו הם האופי והמהות שמהם מתעלמים רבים ממי שמובילים אותנו.

בספרו "מקום תחת השמש" הסביר בנימין נתניהו מדוע ישראל לא יכולה לוותר על שליטה מוחלטת ביהודה ושומרון ומדוע מדינה פלשתינית תאיים על עצם קיומנו. הוא גם פירט מדוע לא ניתן לפרז מדינה פלשתינית, גם מעשית וגם משום שמדינה, מרגע שהוקמה והוכרה בינלאומית, נהנית מחיות עצמאית שאי אפשר להגביל אותה.

את כל זה שכח נתניהו לימים, כאשר נבהל מנאום אובמה בקהיר, ונשא את נאום בר אילן. הוא חזר על המסר בשורה של אירועים וכמובן בתוכנית טראמפ, שכללה מדינה פלשתינית וחיסול ההתיישבות היהודית.

ברוח הזו ממשלת ישראל, במהלך 30 השנים האחרונות, משמרת ומקדמת את רשות האויב הפלשתינית. היא מסכינה עם הפרות ההסכמים השיטתיות של רמאללה, אפילו מקבלת את הקמפיין הבינלאומי נגדנו באו"ם ובהאג, שעצם הובלתו חייב להביא להפסקת קיומה של הרשות. מאותה סיבה נושאות הממשלה ומערכת הביטחון את אונר"א על כפיים, ארגון טרור שמנציח את זכות השיבה ואת עקירת היהודים.

כעת חותר בנימין נתניהו להציל את הקריירה שלו באמצעות הסכם חסר משמעות עם סעודיה, שיוצג בכזב כביטוי לקץ המלחמות, כאילו לא שבענו ממקסמי האיוולת המדממים האלו. בד בבד, הסכים נתניהו לערוך "ניסוי" בצפון עזה, לשליטה אזרחית של אנשי אבו מאזן.

והכי חמור - ממשלת ישראל אינה מפעילה עכשיו את מלוא הכוחות שיש לנו כדי להיאבק בתוקפנות הצינית של הנשיא האמריקני הנואש, שמתעקש להקים לנו מדינה פלשתינית על הראש. נתניהו, מי שהעז לנאום בשני בתי הקונגרס נגד הנשיא המכהן אובמה, מתנהל בימים האלו כמו סמרטוט הרצפה של הבית הלבן. בעוד הממשל של ביידן ובלינקן מקריב אותנו בניסיון להציל את חייו הפוליטיים, הממשלה שלנו לא מגיבה. במיוחד אינה מנצלת את התמיכה האדירה שיש לישראל בדעת הקהל האמריקנית ובבתי המחוקקים כדי להשיב מלחמה. כי יש בידינו הכוח לעצור את התוכניות הזדוניות של ביידן, לכבול לו את הידיים ולשמור על ישראל חזקה ועצמאית, אבל ישראל לא עושה דבר בכיוון. מעניין למה.