מפתחות לרפיח: נתניהו צריך לצאת בהצהרה

כדי לסיים את המלחמה חייבים לתמרן ברפיח, להיות בכל מקום ולהשמיד תשתיות. זה מה שנדרש גם כדי להפעיל לחץ להחזרת החטופים.

בשבועות האחרונים השיח בישראל נע בין דכדוך לבין צהלות מוזרות והדפסת כובעי ניצחון מטעם ראש הממשלה. הפער הזה הוא אחד הגורמים לכך שלמרבית המילואימניקים שאני פוגש יש קושי גדול לחזור לשגרה. הפער שבין תחושת השליחות האדירה, החדות והמיקוד במטרה בשדה הקרב לבין השיח הציבורי הוא בלתי נתפס.

שני המרכיבים של מלחמה, כל מלחמה ולא רק זו שלנו, הם בדרך כלל הפעלת כוח צבאי ולגיטימציה. התמרון (לצד האש) נועד להשמיד את האויב ואת מרבית התשתיות שלו. הגיבוי מהבית זה החמצן שמאפשר לעשות זאת לאורך זמן. בלי חמצן אין אפשרות להמשיך.

עכשיו צריך להבין מה זה אומר. כדי לתמרן ברפיח אין ברירה אלא לנקות את השטח מאוכלוסייה אזרחית. לאפשר אש נטולת מגבלות. לפני כשבועיים הצעתי להוציא את האוכלוסייה האזרחית דרך כרם שלום מזרחה לעיר אוהלים מאובטחת. לעצור את אבסורד הסיוע ההומניטרי לרצועה לחלוטין ולהעביר אותו רק לשם. זה מבצע לוגיסטי מורכב, אבל כזה שמאפשר שטח נקי לתמרון ולאש. להפריד את הדג מהמים. חמאס במקרה הזה הוא הדג.

עדיין לא שמעתי רעיון טוב יותר או חלופה מטעם הממשלה. במקום זה אזרחי ישראל מקבלים הדלפות על ויכוח בין ראש הממשלה לצבא מי מעכב את התמרון ברפיח. ספינים ועיסוק בטפל במקום הדלפות על הישגים אדירים שקיימים בשדה הקרב מוצאים בכוונה מהקבינט. ויכוח על למה עוצרים.

נתניהו יכול לשמור על גיבוי מהציבור הישראלי. הוא יכול לומר לאומה: "אני ראש הממשלה. אני אחראי למה שקרה במשמרת שלי ולמה שקורה עכשיו. ברור לי מה המשמעות של האחריות הזו לגבי הדרג הפוליטי בסופה של המלחמה הזאת" 

וכאן מגיע החלק השני של ניצחון במלחמה: לא המילים הריקות, אלא היכולת להילחם לאורך זמן. כל המעצמות הגדולות עצרו לחימה במלחמות עבר בגלל התמוססות הלגיטימציה מבית - הפגנות נגד מלחמת וייטנאם, מחאה רוסית נגד המלחמה באפגניסטן, וגם אצלנו לא מעט פעמים.

כדי להמשיך להכריע בשדה הקרב הציבור הישראלי (לא כולו, כי זה בלתי אפשרי, אלא רובו) חייב להמשיך עם הרוח שליוותה אותנו ב־7 באוקטובר, כשהכל היה ברור וצלול. יש לרוח הזאת חשיבות אסטרטגית. אם אין גיבוי ציבורי, שום דבר לא יעבוד. זה חשוב לא פחות מפגזים ומדלק בטנקים.

לנתניהו כראש ממשלה יש יכולת לשמר את הגיבוי הזה. כל מה שנדרש ממנו הוא לעמוד מול פני האומה ולהגיד כמה משפטים. מספיק שיכנס מסיבת עיתונאים ויאמר: "אני ראש הממשלה. אני אחראי למה שקרה במשמרת שלי ולמה שקורה עכשיו. ברור לי מה המשמעות של האחריות הזאת לגביי בסיום המלחמה. ברורה לי המשמעות של האחריות לגבי הדרג הפוליטי והצבאי שהיו אחראים. אין לי אשליות. עכשיו אני מבקש מכם לשים את זה בצד ולאפשר לי ולראשי מערכת הביטחון להתמקד בהכרעת האויב ובהחזרת החטופים".

זה הכל. אלה כל המשפטים שהוא צריך להגיד כדי למלא את מאגרי הדלג של הלגיטימציה מבית. מי שכל מה שמעניין אותו הוא רק־לא־ביבי לא ישתכנע, אבל הרוב יהיו מוכנים לתת את הגיבוי הנדרש. הם יידעו שהוא חייב לקבל אחריות ביום שאחרי, וזה יספיק כדי להתמקד. יספיק לי כדי שנילחם עד שמסיימים את העבודה. האפשרות השנייה היא המשך קמפיינים פוליטיים בזמן מלחמה. חזרה ל־6 באוקטובר. והדבר הכי גרוע להמשך המלחמה הוא הפגנות כדי שהשלטון ילך. יש כאלה שדוחפים לשם, לצערי. אני מעריך שאפשר למנוע את זה.

נתניהו קורא את המילים האלה שנכתבות כאן, אני יודע זאת. הדבר הנכון לעשות כדי להכריע את האויב הוא לדבר. זו לא קריירה פוליטית שעומדת על כף המאזניים, אלא ביטחון המדינה. קיומה העתידי. איך ממשיכים במלחמה עד פירוז הרצועה והשגת החטופים. איך המלחמה מסתיימת כשתושבי הדרום חוזרים לביתם, וחיזבאללה מבין את הסיכון.

אין אפשרות אחרת. אם המילים האלה שלי לא משכנעות, הוא צריך להקשיב למילים של ד"ר לירון אלדור, אביו של לוחם מגלן, רס"ל עדי אלדור, שנפל השבוע. "בדרך לפה ראיתי את העם", הוא אמר, אחרי שבנתיב נשיאת הארון בחיפה עמדו המוני ישראלים עם דגלים, "עם ישראל על כל גווניו ומכל מוצא, חילוני או דתי, ואני מתפלל שהמורשת של הבן שלי תהיה אחדות של העם הזה והמשך הקיום שלו כעם ולא כשבטים וכעדות". אלה המילים שאיתן סופד אב לבנו. הוא לא היחיד.

שמעתי את זה בכל כך הרבה בתי אבלים מהמלחמה. אני שומע זאת בכל פעם שאני מבקר חברים שנפצעו במלחמה או במפגשי מילואימניקים. אי אפשר להיות אטום לזה, לא רגשית וודאי שלא בשכל, מתוך הבנה שהניצחון שלנו תלוי בכך. אנחנו יכולים לקבוע את הניצחון.

פינה טובה 

בשבוע שעבר דיברתי בערב הוקרה למסייעת 450 אחרי סיום הסבב הנוכחי, חבורה שפגשתי בלחימה בעזה. זה אחד הבילויים שלי בזמן האחרון, ערבי מילואימניקים, הוקרה וסיכומים. לערב הגיעו כמה אמנים. בצד השני של האולם התנהל ערב לגדוד של חטיבה 11. היו שם אבי נוסבאום, הדג נחש וברי סחרוף. כולם בהתנדבות מלאה. כך גם האוכל והאירוח. אמני ישראל התייצבו במלחמה הזאת בכל פינה ובסיס. אם במלחמות העבר היה לנו את שושנה דמארי, יפה ירקוני וכוכב אורח כמו לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים, במלחמה הזאת הגיעו כולם. צו 8 מיוזמתם.

חנוך דאום, שכבר הזכרתי כאן, הרים מיזם תעסוקה מדהים עם אפרת, אשתו; מאיה ורטהיימר הקימה מיזם שידוכים; והיתר באו לשיר ולהרים את המורל. בפעם הראשונה שהגיע אמן (היה זה זמר חסידי) הרגשתי לא בנוח. התמרון עדיין לא התחיל, ואנחנו עסקנו בחלק הפחות נעים של המלחמה. לקח זמן, אבל הפנמתי עד כמה המוזיקה והשירים עוזרים. אז תודה לכם. פשוט תודה על הרוח ועל ההתגייסות.