לישראל נתונה הבחירה בין ברכה לקללה

ביום שלישי פתחנו את הבוקר ברוטב מתוק ומר. בעת ובעונה אחת הוגשו לנו שתי הבשורות הסותרות - השחרור המרגש של שני החטופים ברפיח, ונפילת שני לוחמי מגלן לא רחוק משם, בחאן יונס. אלא שבמהות, אין כל ניגוד בין הפשיטה המושלמת במחנה שבורה לבין ההתקפות בחאן יונס, שבהן נפלו באמצע השבוע מהטובים ביותר - עדי אלדור ואלון קליינמן, ויום אחר כך נתנאל אלקובי, יאיר כהן וזיו חן. דפוס הפעולה שייך לאותו המטבע - מטבע התבונה, התעוזה, הנכונות להקריב למען כולנו, ללא חולשה והונאה עצמית.

גם הפעולה במחנה ברפיח עלולה היתה להסתיים אחרת - בנפגעים, בחללים, במפח נפש אישי ולאומי. מדובר בלקיחת סיכון אדיר, במטרה לשחרר את מי שנחטפו ושכולנו אחראים להסתכן עבורם. זהו סיכון מושכל, שנלקח אף שנהרגו לאחרונה במאמצים דומים לפחות שני לוחמים בעזה, כפי שנהרגו יוני נתניהו באנטבה וניר פורז במאבק לשחרור נחשון וקסמן. זהו סיכון שחייב היה להילקח, ולו בשל האמת הקלישאתית של "המעז מנצח".

אבל המהלך הזה, על ההצלחה הגדולה השבוע ברפיח, מלמד שאחרי עשרות שנים של שיתוק, שבנו למחוזות המנטליים של מבצע אנטבה, ליוזמת מלחמת ששת הימים, לפעולות ה־101, לכל מה שהקים וחיזק את המעשה הציוני. זו רוח ישנה־חדשה, ששבה לנשב בתוכנו מאז 7 באוקטובר.

אלא שלצד הצד המואר הזה, ניכר השבוע גם הצד השני של מטבע ההתנהלות הפנימית האפל והמדכא. גם זה הגיח מחדש מאפלת העידן שקדם ל־7 באוקטובר. זו רוח שניכרת במהדורות החדשות, בעיסוק האובססיבי וההרסני במלחמות הפנימיות סביב סוגיית החטופים והדיונים בקהיר; אבל מעל לכל - בהודעה שהוציא מי שמכנה את עצמו "מטה משפחות החטופים", שהוא, ככל הידוע, היחצן רונן צור. מדובר בנוסח מזעזע, המודיע על "התדהמה" שבה המטה הזה קיבל את "ההחלטה לסכל את המו"מ בקהיר". הודעה שרצופה בהשמצות ובאיומים בוטים נגד הממשלה וכלל מי שלא מסכים איתם.

ההודעה הזו, מה שעומד מאחוריה והתוצאות שלה הם היפוכו של מטבע הגדולה הטמון בפעולת השחרור ברפיח. היא מגלמת מגמה ישנה, שתחילתה אחרי ששת הימים, ביוזמות כמו "שיח לוחמים" ובהצגות מסוג "מלכת אמבטיה". מגמה שהתפתחה במיוחד מאז מלחמת יום כיפור, במסלול שהחליף את העוז הישראלי של טרום והקמת המדינה. הרוח הרעה הזו אחראית לכל מה שהתפתח ב־40 השנים האחרונות - מעסקת ג'יבריל ועד אוסלו, מההתנתקות ועד עסקת שליט, וכמובן קונספציית הרפיסות של הרתעת חמאס וחיזבאללה.

אותה הרוח ההיסטרית מנסה להוביל היום לכניעה של מדינת ישראל, "בכל מחיר" ו"עכשיו". רוח שמתעלמת מהמציאות, מהאופי ומהמטרות של האויב, ואפילו מעקרונות הניהול של משא ומתן אפקטיבי. כך, מה שמכונה "שיחות קהיר" ממחיש היטב את המציאות הישנה, שבה ישראל נדחקה ונכנעה, ופגעה בעצמה עד לסכנה קיומית. לכן אסור היה לשלוח השבוע את נציגי ישראל לקהיר, ולו לפגישה אחת - וודאי שאסור להציע הצעות נוספות מעבר להצעות הישראליות המפליגות שכבר הוצעו, המסוכנות וההרסניות בפני עצמן. אל מול העמדה החוצפנית של חמאס, משא ומתן כזה ממחיש רק חולשה, ולכן גם ירחיק את התוצאה הרצויה לכולנו, גם לחטופים.

אפילו כשמנהלים משא ומתן לקניית נכס אסור להפגין להיטות יתר - לא לחשוף את המצוקה של המוכר, ולא את התאווה של הרוכש. מי שמתעלם מכללי היסוד הללו עלול להפסיד את העסקה. אבל, כשמדובר במגעים מול ארגון מפלצות טרוריסטי שמבין רק כוח ושמטרתו היא לרסק אותנו, כללי המשא ומתן חייבים להיות נוקשים במיוחד: אסור להפגין חולשה. זה מסוכן לחשוף כרסום פנימי, כי זה בדיוק מה שמעודד את האויב, מעלה את המחיר ומרחיק את העסקה. הדרך היחידה להתמודד עם חמאס היא הפגנת שרירים, טירוף ואפילו חוסר עניין.

מה שמתחולל בהפגנות ובאולפנים עושה בדיוק את ההפך. דווקא הפעולות של מי שמכנה את עצמו "מטה משפחות החטופים" מרחיקות את השחרור, ופוגעות בחטופים ובבני המשפחות שלהם. שלא לדבר על כך שקבלת הדרישות של חמאס להפסקת המלחמה ולכניעה, לצד שחרור המוני רוצחים, מסכנת את עצם הקיום של מדינת ישראל.

מכאן, נתונה לנו היום הבחירה בין הברכה לבין הקללה, בין חיזוק הרוח האדירה שחוללה את מעשה שיבת ציון המודרנית, וששבה ומניפה אותנו מאז 7 באוקטובר, לבין הרוח הרעה שפקדה אותנו בעשורים האחרונים - רוח משלה, מתעתעת והרסנית. ואנחנו חייבים לבחור בעוז ובגדולה, ולדחות את הדיכאון, הכרסום והחולשה. זו הדרך היחידה לשרוד כאן ולשגשג.

כישלון ידוע מראש

העיסוק הכואב במהות ה"ביחד", הנטל והשוויון מטלטל אותנו בחודשים האחרונים, ולרוב הישראלים ברור שמה שהיה עד כה לא יכול להימשך. מעתה, כל האזרחים חייבים לשאת במלוא החובות - בדגש על המגזר החרדי. לכן צצות אינסוף יוזמות ומתיימרות לקרב את החברה החרדית ליעד הנכסף, להיות ביחד עם יתר אחיהם, בזכויות וגם בחובות. אבל כל היוזמות הללו נכשלות בדיוק באותו המקום. הן מנסות לשכנע בנעימות: אחיי החרדים, אחים יקרים, אנא מכם, הבינו. אבל כל אלו נועדו לנחול כישלון חרוץ, כפי שנכשלו כל המאמצים להעלות את שיעורי המשרתים החרדים בצבא לאורך השנים.

לכן הגיע הזמן להתפכח, ולהבין שאין כל סיכוי לפרוץ את החומה הזו בתחינה ובהשתדלות - נדרשת גישה הפוכה. החברה החרדית ההולכת וגדלה אחוזה בצבת של העסקנים הפוליטיים ושל הרבנים, שמציבים חומות במכוון, כדי לא לאבד שליטה. כך שבעצם ימי המערכה הקיומית, החרדה, היגון והשכול, כשרוב האזרחים היהודים אכן מחובקים יחדיו - הם בשלהם. עד כדי כך, שרבנים מובילים אוסרים על צאן מרעיתם לבקר חיילים פצועים בבתי חולים, ואף לחלוק כבוד בבתי העלמין למי שמתו כדי להגן גם עליהם. כפי שהבחנו גם השבוע, כל אמירה שחורגת מהשורה, למשל של שר הפנים, כזו שמעודדת סוף־סוף גיוס של מי שאינם תלמידי ישיבות פעילים, זוכה לתגובות נזעמות ודכאניות, בין היתר מחבר קבינט המלחמה - וחביב השמאל - אריה דרעי.

אסור להעלות על הדעת את האפשרות לגייס אף אחד בכפייה. מי שמתעקש לא להיות ביחד איתנו, חופשי לגורלו. אבל התגובה חייבת להיות חדה וחותכת: מי שלא נמצא איתנו במערכה - לא זכאי ליהנות ממנעמינו. לא מלגות לאברכים, לא תקציבים ממשלתיים, לא משרות בכל מוסד או עמותה שניזונים מכספי משלמי המיסים. אין חובות - אין זכויות. אפילו יש לשקול את שלילת זכות ההצבעה בבחירות לכנסת. רק כך ניתן יהיה לשבור את שלטון האימה של העסקנים והרבנים, ולשחרר קהל עצום של יהודים וישראלים טובים להיות באמת ביחד עם כולנו.