פארסת התרופות לחמאס היא תמונת כישלון

איך שלא תהפכו את פיאסקו התרופות לעזה, הוא ממחיש את עומק המלכוד שבו אנחנו נמצאים: ישראל יוצרת תקדים היסטורי מטורלל במיוחד, שבמסגרתו מדינה מאכילה ומרפאת את האויב שלה, בעת מלחמה, כדי לוודא שהוא ימשיך להכות בה.

בד בבד, היא מאפשרת לגורמים פנימיים לדקור את הציבור כולו באופן נבזי ומופקר, לאותת לאויב שכדאי לו להחזיק מעמד. כך אנחנו מרחיקים במו ידינו את הניצחון, מספקים תמונה של דשדוש וכישלון. תחילת פרשת התרופות במסע יחסי ציבור מפוקפק, שהסיכוי שיגרום לחטופים שלנו לקבל טיפול רפואי, קלוש ביותר. הוא נובע מחוסר היכולת של נתניהו ושות' לעמוד מול לחץ עסקני קמפיין החטופים.

מרוב פאניקה, במקום שנדרוש ביקורים קבועים של הצלב האדום אצל החטופים כתנאי לכל תרופה ואספקה, ראש הממשלה הסכים לספק לאויב משלוחים ללא בדיקה. רק התגובה הבריאה מהציבור גרמה לנתניהו לבצע סיבוב פרסה. כל כך עצוב וממחיש מדוע אנחנו מדשדשים ולא מכריעים את האויב. לתרופות יתווספו בימים הקרובים קמח, שבו נאכיל את יחיא סינוואר ואבו עוביידה, כדי שיישארו בריאים וחזקים, שלא לדבר על האופק שכבר מבצבץ להם - התמסמסות ההבטחות הדרמטיות לגירוש ולהענשה של העזתים לעד, כשנתיר להם בקרוב לחזור צפונה.

חזרתי השבוע מארה"ב, ושם חזרו ושאלו אותי בני שיחי, רובם לא יהודים - "למה, לעזאזל, זה לוקח לכם כל כך הרבה זמן? למה אתם לא משטחים את כל עזה וזהו? לו היו תוקפים אותנו כך, אנחנו היינו מגיבים הרבה יותר חמור ואכזרי". אז נכון, ישראל היא לא מעצמת־על כמו ארה"ב, אבל אין מדינה ועם בהיסטוריה, בעלי עוצמות כמו שלנו, שלא היו מסיימים כבר את המלאכה. כצעד ראשון מכתרים את האויב, משתלטים על קו הגבול עם מצרים ומתנים הכנסת כל אספקה בשחרור כל החטופים. וכמובן - סיוע רק לאוכלוסייה האזרחית, לא לחיילי האויב.

התנהלות ממשלת ישראל עכשיו היא המשך ל־30 שנות שיבוש, מאז אוסלו - בניגוד לכל היגיון ויצר קיום. למשל, לא ברור כיצד ניתן עכשיו לשחרר מילואים מבלי שרפיח ופילדלפי בידינו, מבלי שצה"ל שולט בכל מקום שממנו ניתן לשגר אש לעבר ישראל. הרקטות על נתיבות השבוע, ששוגרו מהיכן שיצאנו רק יממה לפני, מספקות המחשה מפוצצת לאיוולת. היא מתחברת לתוכנית הילדותית שהודלפה ממערכת הביטחון, המשרטטת עולם מדומיין של מעורבות בינלאומית השולטת בעזה. רק חסרה בה תשובה לשאלה קטנה - מי ישלוט ביטחונית ברצועה, אחרי שנצא. כי אין תשובה אחרת חוץ מאחת - אנחנו חייבים להמשיך לשלוט בעזה ביטחונית, בכל העתיד הנראה לעין. אם נרצה לחיות, כמובן.

אין מדינה שלא היתה מכתרת את האויב כצעד ראשון, משתלטת על קו הגבול עם מצרים ומתנה כל הכנסת אספקה בשחרור כל החטופים. וכמובן - סיוע רק לאוכלוסייה האזרחית, לא למחבלים של חמאס

מעבר לכניעה ולרפיסות ההנהגה מול הלחץ החיצוני, קיימת ההרעלה הפנימית. כי מי שדורש להיכנע לדרישת חמאס לעצור את הלחימה, ירד מהפסים. בכלל זה פרשנים ובדימוסים שממשיכים להרעיל, כמו ב־30 השנים האחרונות, ומהם שוב נשמע הניגון שלא ניתן לנצח, שתם עידן ההכרעה. האמת היא שתם עידן הסבלנות לדברי ההבל הללו. הגיע הזמן לסגור את המיקרופון לכל מי שדורש להרים דגל לבן. במיוחד מי שטוען שיהיה לנו זמן בעתיד לנצח את חמאס. מדובר בהזיה מסוכנת, כי אם לא נמשיך עכשיו את המומנטום, חמאס ישתק ויסכסך אותנו במשך שנים, מטפטף פה חטוף, שם גופה, מנצח במערכת 7 באוקטובר.

נא להיזכר בסיסמת "עזה ויריחו תחילה" של אוסלו. יצחק רבין התחייב שאם הניסוי ייכשל בעזה וביריחו, לא נמשיך הלאה. ובכן, הניסוי נכשל מייד ואנחנו רק המשכנו להתקפל, עד לשבת השחורה. ובכלל, חייבים לומר בגלוי - גורל האומה כולה על הכף, והוא חשוב יותר גם מגורלם של האומללים שנמצאים בידי חמאס. אכן, צריך לעשות הכל כדי לשחרר אותם, כולל סיכון חיי חיילים, אבל סינוואר ועדתו חייבים להפנים שהם לא יצליחו לשרוד באמצעות החטופים, אחרת לא ננצח לעולם.

בניגוד לעבר, קיימת הכרה עמוקה בציבור שאסור למצמץ. דוגמה מרעננת לכך היא מכתב המילואימניקים מחטיבת הצנחנים - 55, שבה שירתי במילואים, שדורשים שלא להשתחרר לפני שבאמת מנצחים. זהו עוד גילוי לחוסן האדיר שניכר מכל עבר, מהאימהות השכולות ועד הלוחמים, וזה מה שחייב להוביל את כולנו: מטרה אחת בלבד, מיידית וחסרת פשרות - לנצח. כמו שניצחו את גרמניה ויפן, לא פחות מזה.

רעידת אדמה

"בכל חיי, מאז נולדתי כאן באמריקה, לא חוויתי את מה שאנחנו עוברים עכשיו", אמר לי יהודי כבן 70, שאיתו נפגשתי השבוע בארה"ב. האיש, מצביע קלאסי של המפלגה הדמוקרטית, שונא דונלד טראמפ מושבע, לא הסתיר את תחושתו, שמאז 7 באוקטובר הוא מרגיש שהקרקע רועדת תחת רגלי יהודי ארה"ב. יהודייה אחרת בת גילו, דמוקרטית שרופה שהיו לי איתה לא מעט ויכוחים בעבר, הודתה בגילוי לב: "משהו מאוד בסיסי השתנה אצלנו, כל היהודים מרגישים שלכל הפחות מסתכלים עליהם אחרת. שהם יכולים לסמוך רק על יתר יהודי ארה"ב, וכמובן על ישראל. כל המחשבות על חברה אמריקנית אחת מכילה, הסתיימו מבחינתנו. גם מבחינת רבים בדור הצעיר שלנו, שחשבו שהם כמו כולם".

הדברים האלו לא קשורים בהכרח להרפתקאות האישיות של בני שיחי, שגרים רחוק ממעוזי הטירוף הפרוגרסיבי והפלשתיני של אוניברסיטאות העילית, ניו יורק וקליפורניה. הם נובעים בעיקר ממה שהם חווים דרך התקשורת ומול חברים שלהם, שמצויים בקו החזית. "אני מכיר הורים יהודים שהוציאו את הילדים שלהם מהרווארד ומאוניברסיטאות אחרות. הם חוששים לחייהם ולא רוצים שיימצאו בסביבה עוינת ורעילה שכזו", סיפר לי אחד מבני שיחי היהודים.

החוויות האלו יורדות, באופן טבעי, לשורשי הקיום והחיים של יהודי ארה"ב, הקהילה המשולבת ביותר בעולם בחברה הכללית. הן חזקות במיוחד למרות שכל מי שפגשתי בארה"ב בביקור הזה, בעיקר לא יהודים, יצא מעורו כדי להביע הזדהות וסימפתיה לישראל, וגם הדגיש שאנחנו חייבים לרסק ללא פשרות את חמאס.

רק שמבחינת היהודים, ש־85 אחוזים מהם הצביעו למפלגה הדמוקרטית בבחירות הקודמות, השבר כפול ומכופל. לא רק שהם מרגישים כאב אישי בגלל המצוקה של האחים שלהם בישראל - וזה בדיוק מה שמקרינים רובם - הם מעכלים שכל הנחות המוצא שלהם לגבי עצמם ומקומם בחברה האמריקנית היו שגויות. שסט הערכים וההנחות שבו האמינו היה שגוי וכוזב.

אחד היהודים בני שיחי, איש מלומד ומתוחכם, נפרד ממני כמעט בדמעות, וביקש מפורשות להעביר דרכי ארצה את המסר שיהודי ארה"ב איתנו, "אתם כולכם המשפחה שלנו וחשוב שתדעו כמה אנחנו עומדים איתכם ודואגים לכם", הדגיש. לפחות בכך - במהפך של יהודי ארה"ב, יצא משהו טוב מכל מה שמתרחש מאז 7 באוקטובר.