בין יצהר לתל אביב: כך נראית המציאות שלנו

ההישג הצבאי הכי גדול שלנו עד עכשיו הוא יצירת החברה הישראלית מחדש. המלחמה הזו - מלחמת "משיב הרוח", כמו ששמעתי סמג"ד קורא לה השבוע - היא מלחמת התעוררות. המלחמה הזו לא רק נועדה להשמיד את האויב, להשתלט על שטח ולהסיר איום - זה ברור מאליו עכשיו - אלא היא גם המקום שממנו ניתן לצאת מוכנים יותר למה שנדרש מאיתנו במדינת ישראל.

זו הסיבה לכך שהמערכון של "ארץ נהדרת", על הלוחם שחוזר מעזה ומגלה שהמשפחה שלו ממשיכה לריב על אותן השטויות, רץ פה אצל כולם. הוא מדויק עד כדי כאב, מטאפורה מצוינת לחשש מהשלב הבא, שבו יש שגרת מלחמה ולא התגייסות של החברה.

אגב, זה לא הקטע היחיד שצופים בו בשטח. יש הרבה רסיסי חדשות ומערכונים שמסתובבים בין המילואימניקים. נכון שספרים זה פשוט יותר, אבל גם מסכים יש בעזה. הנתק אינו מוחלט, אף שזה נראה כך. יש טרנזיסטורים על בטריות (שחזרו לאופנה במלחמה הזאת), ויש את כוחות הניוד שמקשרים בין הגבול לכוחות בשטח. יש הבזקי קליטה במקומות מסוימים בטלפונים הפלוגתיים, ובעיקר - יש שיח ערני ונוקב על הדילמות הגדולות, ועל איך משמרים את מה שאנחנו רואים כאן.

אחרי שלושה חודשים, כבר יש היערכות לשחרור מילואימניקים כדי לצבור כוחות להמשך. המלחמה לא נגמרה, איום חיזבאללה בצפון עדיין לא הוסר, ובעזה המושמדת יש עוד הרבה עבודה כדי להכריע צבאית, לשלוט, לפרז את השטח ולהחזיר את החטופים. השנה הקרובה תהיה כנראה שגרת מלחמה של דור הסדירים המופלא שנמצא בשטח - אבל המילואימניקים יחזרו לחיים, יחזרו הביתה.

וכאן צריך להבין שמי שיוצאים מהמלחמה הזאת יחזרו קצת אחרת, ומי שסביבם יצטרכו להכיל זאת. להתרגל. הם אולי יחזרו מהורהרים יותר, אולי קלילים יותר - אבל אחרת. מלחמה, כל מלחמה, היא אירוע עוצמתי בראי ההיסטוריה, גם אם הדרג הפוליטי לא מבין זאת עדיין. אירוע מטלטל, שמשנה סדרי עולם ומזיז כיסאות ועמדות. המלחמה הזאת שונה לא רק באורך שלה, במספר הנפגעים ובגודל המחדל ביומה הראשון, אלא גם בעוצמות האזרחיות שלה. היא מטלטלת ועוד תטלטל אותנו ברמה הלאומית, אבל גם ברמה האישית של כל אחד ואחת שלקחו בה חלק.

אחת מהתופעות שאני נתקל בהן בשבוע האחרון היא של המון אנשי מילואים שלא רוצים ללכת הביתה. הם רוצים להמשיך להילחם עד הסוף, לראות בעיניים שלהם איך אנחנו משמידים כל פיר ומנהרה, איך לוקחים שטח מרצועת עזה והופכים אותו לשטח שלנו, להגנה ולחקלאות, כדי להעביר מסר ברור לאויבים שלנו. הם רוצים להתקדם בהתקפה ולנצח.

השפה שלהם, שלנו, היא צבאית ומבוססת על היגיון בריא ועל שכל ישר. יש שם גם אידיאולוגיה ואמונה בצדקת הדרך ובערבות ההדדית - אבל היא מסתירה גם רגש גדול, חשש מכך שיש מי שרוצה להחזיר את הגלגל לאחור, כמו במערכון ההוא.

מאחורי מילואימניקים מכל גזרה שלא רוצים להשתחרר, או שעדיין מבקשים להיכנס לעוד מבצע ולעוד פעילות, יש מחשבה שמהבית, רחוק מהחזית, לא נשלוט במצב ונאבד את מה שהשגנו ביחד תחת אש. לא את יעדי ההתקפה, את האיתורים שהשמדנו או את המגננים, אלא את "המסביב".

לשמר את ההישג 

בינתיים, ההישג האדיר של המלחמה הזאת הוא הרוח הגדולה של החברה הישראלית. זו תמונת הניצחון הכי ברורה מהמלחמה - היכולת להילחם יחד ולהעלים במקל קסמים את כל הוויכוחים שהיו לפני. לא כי הם נעלמו באמת, אלא כי פתאום ברור מה חשוב במדינה הזאת ומה לא. יש תחושה שאין אף אחד שינצח אותנו, כי הצלחנו בזמן מתקפה להוכיח שאנחנו עשויים ברזל, ולא קורי עכביש.

הצלילות הזאת גרמה לנו להעריך את עם ישראל, דבר שקשה לעשות ברגעים של שגרה. זהו נכס לא פחות חשוב מהישגים צבאיים. אולם, בהירות המחשבה נעלמת כששומעים שוב ושוב בפוליטיקה, בתקשורת וברשתות החברתיות כמה נורא העם הזה (מובן שכל אחד מתכוון למי שלא מסכים איתו).

וכאן בדיוק נמצאת הבטן של המילואימניקים שלא רוצים להשתחרר. הם מבקשים להשלים את המשימה הצבאית של החזרת הביטחון והשמדת האויב, אבל גם לשמור על הנכס הזה, שרואים אותו בעיניים ומריחים אותו בתוך האבק והבוץ. וכאן, כשחוזרים הביתה, יש כבר חובה אזרחית למי שלא התגייסו למילואים. לא צריך מדים ונשק - רק הבנה מה נדרש מאיתנו.

באחד מהבקרים הנוראיים השבוע, שהתחילו עם פרסום רשימת הנופלים, הופיעו השמות של אלישע יהונתן לובר, בן 24 מיצהר, ויוסף גיטרץ, בן 25 מתל אביב. זה היה אחרי עוד ויכוח מלא שנאה עצמית לגבי זהות הנופלים. אנשים שלא עושים דבר במלחמה הזאת - חוץ מלפורר אותנו מבפנים במילים משוננות - התלבשו על רשימת הנופלים כדי להשיג איזה פירור פוליטי. ראיתי את השמות, וביקשתי להזכיר שכך נראית המציאות. יצהר ותל אביב. אל תיתנו לשונאים רובים או במה. התרחקו מהם.

פינה טובה

אופיר לוי, מנהל תיכון בתל אביב, גויס ב־7 באוקטובר לפלוגת סיור בחטיבת אלכסנדרוני. כמוהו מסתובבים בשטח המון מחנכים ומנהלים. זו המערכת הציבורית הכי מושמצת, אבל עם הכי הרבה מאמינים בדוגמה אישית. אחרי שבית הספר חטף רסיסי רקטות, המנהל והמורים יצאו למילואים. התלמידות ממגמת אופנה בשכבה י"א החליטו להעביר מסר. הן חיפשו מיזם, והחליטו על מחאה נגד שתיקת ארגוני הנשים בעולם על התקיפות המיניות ב־7 באוקטובר. במסגרתה הן עיצבו דמויות והפיצו אותן כדי לעורר מודעות.

בבתי ספר אחרים תלמידים התנדבו לעבודה חקלאית דרך השומר החדש וארגונים נוספים. כמה ימים של עבודת ידיים, כי המדינה צריכה. אחרים עזרו בפינות רענון לחיילים בעוטף. ילדים קטנים יותר שולחים מכתבים לחיילים. מערכת החינוך ראויה לתיקון ולשינוי. הכפשנו את דור המסכים, אך מדהים לגלות שהרצון לתרום גובר על כל דבר אחר. עם ישראל חי.