לכודים במלכוד של ממשל ביידן

ככל שנוקפים ימי המערכה, כך הולך וגובר הפער שבין התפכחות הציבור וההתגייסות הלאומית לבין הדשדוש והמלכוד שאליהם נראה כי נכנסנו. בייחוד מתחיל להיות קשה להבחין כיצד משיגים את השורה התחתונה של הנאומים הנחרצים של מנהיגינו - חיסול האויב ושינוי פני המציאות. המלכוד נובע במידה רבה מהעיוות שנוצר במערכת הפוליטית הנוכחית, שלא מסוגלת להוביל אותנו למחוז מבטחים.

בעיה משמעותית נוספת נובעת דווקא מהמלכוד הפנימי שקיים אצל ידידתנו הגדולה ארה"ב. למעשה, ליקוי המאורות המנהיגותי שלנו גורם לנו להימעך בתוך המלכודת שבה לכד אותנו הממשל הידידותי של ג'ו ביידן. זו מלכודת שנובעת מהמלכוד הפנימי האמריקני, בתחום האידיאולוגי, הפוליטי והאופרטיבי, מה שמסרס את המפלגה הדמוקרטית מבפנים והפך את האריה הגלובלי האמריקני לעכבר.

הכי חשוב - הממשל האמריקני, ולו בגלל הצרות שלו, מסרס אותנו. לא בכדי האשים השבוע מאמר המערכת בעיתון החשוב "וול־סטריט ג'ורנל" את ממשל ביידן בכך שהלחץ שלו על ישראל עולה לנו בחיי לוחמים, בגלל הוויתורים החמורים שנעשו בירושלים בנוגע לניהול שדה המערכה. ויתורים שכוללים הודעה מראש לאויב על תקיפות, שימוש בכוחות קטנים מדי וצמצום משמעותי של ההפצצות מהאוויר. כל אלה צעדים שמרחיקים את היכולת להכריע את חמאס וגורמים לנו לדמם קשות.    

האמת היא שהסירוס העצמי שלנו, שנובע במידה רבה מהלחץ האמריקני, פוגע בניהול המערכה ובהשגת המטרות שלה בצורה עמוקה בהרבה. המהלך המלחמתי הישראלי העכשווי מתנהל בניגוד לכל היגיון צבאי. מצד אחד, במקום לחנוק את האויב אנחנו מחיים ומחזקים אותו, במשלוח יומיומי של אספקה ודלק. במקביל, אנחנו שוב מנהלים מערכה באופן שהפוך לעקרונות בסיסיים של ניצחון והכרעה.

בניגוד לתחילת ההתקפה בצפון הרצועה, שם הפתיע צה"ל בכיוון ההתקפה מצפון־מערב וכיתר את העיר עזה מכל הכיוונים, לא כך בדרום. בערבות חאן יונס ורפיח לא נעשה עד עכשיו המהלך הבסיסי שדרוש לניצחון ולהכרעה: כיתור האויב מדרום - מאזור ציר פילדלפי, והשתלטות על מערך המנהרות על הגבול המצרי. למעשה, לא מתנהלת מערכה קוהרנטית בדרום הרצועה - והתוצאות בהתאם. קשה, אגב, שלא להבחין כי אף שבחאן יונס ובבנותיה יש הרבה פחות מבנים מאשר בצפון, מרביתם ממשיכים לעמוד על תילם בפקודת וושינגטון. על כל זה אנחנו משלמים מחיר כבד בנפגעים, וגם בהתרחקות היכולת לחסל את חמאס. שוב קושרים לנו את הידיים והרגליים, כמו בערב 7 באוקטובר. כך לא נגיע למטרות המלחמה, כך לא נמוטט את שלטון חמאס.

חשוב להזכיר את מלחמת לבנון הראשונה, שבה צרנו על ביירות, הכרענו את אש"ף ושלחנו את ערפאת וחייליו לתוניס. כל זה נעשה למרות התנגדות הממשל האמריקני של רונלד רייגן. ישראל בראשות מנחם בגין לא מצמצה, ובוודאי לא העלתה על הדעת לאפשר לבכירים אמריקנים להשתתף בישיבות קבינט המלחמה, לנהל אותנו תוך ויתור על עצמאותנו.

הדמוקרטים ללא מוצא

הממשל האמריקני הנוכחי, בניגוד לממשל אובמה, לא עוין אותנו. להפך - ג'ו ביידן הוא בהחלט אוהד של  מדינת ישראל, בדרכו הנפתלת. רק שהוא, הממשל והמפלגה שלו קרועים מבפנים - מבולבלים, מצויים במצוקה אידיאולוגית ופוליטית קיצונית, והתוצאות בהתאם. הנשיא בן ה־81 לא רק מתעקש להיבחר לכהונה נוספת של ארבע שנים, אלא גם קרוע בין התפיסות הסותרות של מצביעי מפלגתו.

מצד אחד ביידן מנסה לרצות את מטורפי השמאל הרדיקלי, יקירי הרווארד וחובבי סיסמאות "מהים עד הנהר". מצד שני, הוא חייב לקלוע לעמדת הרוב השפוי של מצביעי הדמוקרטים, שלא לדבר על התורמים שבהם. ביניהם יש 85 אחוזים מיהודי ארה"ב שהצביעו לדמוקרטים וקיבלו בשמחת תורה זריקת הלם. הלם ממה שהתחולל בישראל, ועוד יותר ממה שמתחולל באוניברסיטאות ובמעוזי משטרת המחשבות של השמאל האמריקני. אצלם כבר ניכרת תופעה של הוצאת הילדים מאוניברסיטאות העילית, הדמוקרטיות לעילא, מחשש לנשמתם ולחייהם של הצאצאים. ביידן ואנשיו יודעים היטב שאלו, כמו רבים מבוחריהם, מצפים מהשלטון לתמוך באופן מוחלט ואקטיביסטי בישראל. וכך, בין שני הקטבים, מנסה ביידן ללהטט - אידיאולוגית, אופרטיבית - להטוט בלתי אפשרי.

המצוקה של הממשל לא נעצרת שם. די בכאוס שמתחולל מדי יום בגבול מקסיקו כדי להטביע את ספינת הבחירות של ביידן במצולות, כפי שמודים השבוע גם בכירים בקמפיין שלו. מאות אלפי מהגרים בלתי חוקיים נכנסים ללא הפרעה מדי חודש לארה"ב, צוחקים על החוק ועל סדרי החברה, ומעוררים גל של עוינות כלפי הממשל, גם מצד מצביעים דמוקרטים. התוצאות בסקרים ניכרות היטב - מאז אוקטובר דונלד טראמפ מוביל בכל סקרי הבחירות, ואם יקרה הנס, וניקי היילי או רון דה סנטיס יזכו במועמדות הרפובליקנית, אין לביידן כל סיכוי לנצח בנובמבר. 

מדיניות החוץ האמריקנית מושפעת, בהתאמה, מהבלבול האידיאולוגי־פוליטי. מצד אחד היא מפגינה נחישות בחזית האוקראינית, מנגד היא זוחלת על ארבע מול איראן, אף שברור מי מושך בכל החוטים, גם באלו של החות'ים, חיזבאללה, המיליציות השיעיות וחמאס, כמובן. ההססנות מול סגירת נתיבי השיט הגלובליים מתלכדת עם כמעט אפס תגובה מול התקפות יומיומיות על בסיסים אמריקניים בעיראק. בידי הנשיא האמריקני יש הכל - נושאות מטוסים, צבאות שלמים בעלי יכולת להשמיד את התמנון האיראני, אבל אין לו עמוד שדרה.

למורך ולאומללות מול איראן מתווספים הטמטום והרשע בעניין הרש"פ. אנשי ביידן יודעים שאין הבדל בין המטרות של יחיא סינוואר לאלה של מחמוד עבאס, בין חמאס לפת"ח. הם מודעים לספרי הלימוד, להסתה, למיליציות הטרור מבית "מנגנוני הביטחון". ובכל זאת, הם דורשים לתת להם מדינה בתוכנו, להמליך אותם על עזה, בעודם משננים את עלילת הדם על "אלימות המתנחלים". לעצימת העיניים המרושעת הזו, הנובעת מקונספציה משיחית ומשיקולים פוליטיים אפלים, מתווספת החיבה המוזרה לקטאר - השותפה והמממנת של הטרור החמאסי, מי שמרעילה באמצעות הכסף שלה את השיח במערב כולו ובארה"ב עצמה.

חולשת המנהיגות בקבינט המלחמה, זו שהובילה אותנו לאסון השבת השחורה, גורמת לכך שישראל אינה מתמודדת עם המלכוד שכופה וושינגטון, עם חיבוק הדוב שעלול לשבור לנו את המפרקת. ונא לא להתבלבל - למרות מצוקת החימושים יש לישראל קלפים חזקים מאוד בשרוול. ביידן מוגבל ביכולתו להפקיר אותנו מול רוב הציבור האמריקני. אם הוא ייצא נגדנו עכשיו, ההפסד שלו בבחירות ודאי. ובכלל, האינטרס האמריקני מחייב ישראל חזקה - עוד סיבה לצאת מהמלכוד האמריקני עכשיו.