העולם שוב מצטמצם עבור ישראלים ויהודים. הקריאה של המטה לביטחון לאומי (מל"ל) השבוע להימנע מהחצנת סממני זיהוי דתיים או לאומיים ביעדים רבים בעולם אולי לא הפתיעה אף אחד, אבל אין ספק שהיא הוסיפה ממד נוסף של דכדוך לאווירה הכללית ששורה עלינו מאז השבת של שמחת תורה.
אפילו במדינות הכי בטוחות במערב אירופה אנחנו נאלצים היום לגלות ערנות, להיות חשדנים, להביט מסביב, או כדברי המל"ל - להיזהר מ"איומים מזדמנים". אם נרצה לקחת חלק באירועים, עדיף שנהיה מאובטחים. או במילים אחרות, מסומנים.
גלי האנטישמיות שהגיעו אחרי הטבח הנורא שינו את הגבולות התודעתיים של יהודים וישראלים רבים. הפעילים היהודים המרכזיים בארגוני זכויות האדם בעולם תמיד נדרשו, ברמה כזו או אחרת, להתנתק מהזהות היהודית או הלאומית שלהם. הזהות היהודית הלאומית, אגב, היא הזהות היחידה שהתנועות הללו דורשות להתפרק ממנה. שאר הקבוצות האתניות דווקא מקבלות תמיכה בהגדרה העצמית והלאומית שלהן. זה נכון במיוחד בעשורים האחרונים, עם הגברת תהליך הרדיקליזציה ביחס לישראל.
מחאה על שתיקת ארגוני הנשים בעולם // צילום: יוני ריקנר
בקהילה הבינלאומית של זכויות האדם יהודים נותרו כיום בעיקר כסמן של הכוח הכובש, וכך נתפס גם כל סממן יהודי או לאומי. לאומיות יהודית הפכה ללאומנות בלבד. לא מפליא, אם כך, שכשיהודים מותקפים על עצם זהותם לא עומדת לזכותם הנוכחות המשמעותית שלהם כפעילים וכתורמים באותן תנועות ליברליות. ההבנה העמוקה שיהודים לא ראויים להגנה של קהילת זכויות האדם הגלובלית מטלטלת עולמות.
טעות בקריאת המציאות
רבים מהישראלים ומהיהודים הליברלים זיהו את עצמם בתור אזרחי העולם, בעלי זהות גלובלית־קוסמופוליטית חוצת מדינות ולאומים. המערב היה עבורם בית. הגבולות הפתוחים היו מובנים מאליהם, וכך גם הקשרים התרבותיים והעסקיים עם אליטות כלכליות ואינטלקטואליות ברחבי העולם. הדורות הצעירים של חילונים משכבות חזקות כבר התרגלו לזה שישראל היא מעין מדינת נחיתה, שממנה נושאים עיניים ורגליים למקומות אחרים: שנת שבתון בלונדון, התמחות בברלין, חברים ויין בצרפת.
אך יותר מכך, הקהילות הגלובליות של זכויות האדם העניקו לאנשי השמאל היהודים בישראל ובעולם זהות ומשמעות, שותפות גורל וערכים. במשך שנים הם היו מוכנים להתפשר על הזהות היהודית שלהם, על רגש השייכות הלאומי ועל החיבור שלהם למקום. אולי אלה באמת לא היו דברים מאוד משמעותיים עבורם עד כה. לפעמים הם אפילו עשו זאת בשמחה. כאילו הסירו מעצמם את העול הכבד הזה, של להיות יהודי ו/או ישראלי. אך יותר מדי שנים של רצון להיות אזרחים גלובליים הובילו לקריאה לא נכונה ואולי אפילו מעוותת של המציאות.
כמה ריקני נראה כיום קמפיין "מי טו" שקידמה התקשורת הבינלאומית בלהט, כשגל גדות נאלצת להיאבק למען הערך הבסיסי של הקמפיין - "מאמינה לך" - מול קולות בהוליווד המכחישים את הטבח. בתקופת הקמפיין, שלא ברור מה השינוי שחולל, הרבה נשים הרגישו העצמה. היה נראה שפגיעה באנשים החזקים בתעשייה, בראשים שלה, תייצר שינוי אפקטיבי. כל אחד מהעיתונאים המקומיים שסיקרו את הסחף ראה עצמו שייך לקהילה בינלאומית, קהילה שמובילה את השינויים שאליה שואפת כל חברה ליברלית, דמוקרטית ומערבית. הזדהות מוחלטת עם הערכים הללו גם היתה לכאורה כיפת הברזל המוסרית שלנו, הביטחון העצמי שלנו, התחושה שאנחנו מספיק ראויים.
מוסדות כמו האו"ם היו זיקוק של רעיון הקהילה הבינלאומית, והם נתפסו אצל ישראלים ויהודים ליברלים כקבוצת התייחסות משמעותית. לעיתים הרבה יותר מהקהילות או מהציבורים המקומיים. אבל הקולות שמוקיעים את ישראל, ושהתגברו דרמטית אחרי הטבח, היו ביטוי לניתוק יחסים חד־צדדי.
השמאל הישראלי לא עמד בסטנדרטים שהציב העולם הנאור. כל דרישה שלו להכרה בפשעים שביצעו פלשתינים ביהודים סתרה את הקול הדומיננטי שהכשיר את הטבח כמלחמה צודקת של חסרי כוח מוחלטים. ניסיונות ההשתקה של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים את האונס ההמוני ומעשי הטבח הברוטליים היו מכה אנושה לרעיון הקהילה.
המקום שבו נקברות האג'נדות
כשהאנטישמיות בעולם המערבי רק הולכת ומתגברת, הוויתור על הזהות היהודית, ויתור שכרוך בפחד ובהסתרה, הופך קשה במיוחד. בלתי אפשרי לחשוב על הילדים שיצטרכו לחוות שנאת יהודים כאילו חיו בתקופות חשוכות, או לחוות שנאה המופנית כלפיהם כמו לבנים קולוניאליסטים כובשים.
מיום ליום נעשה ברור יותר שעבור יהודים זה מסוכן להתנהל בעולם ללא שורש, ללא קהילה מוחשית. אצל דתיים וציבורים גדולים של מזרחים התפיסה העצמית כיהודים במזרח התיכון התעצבה אחרת. לרוב הם לא תפסו את עצמם ככוח קולוניאלי זר או כובש, אלא כחלק מהתנועה ההיסטורית באזור. הם היו גם פחות חשופים למרחבים שאימצו את השיח הליברלי של השמאל העולמי. עבור מרביתם השייכות למקום הזה מובנת מאליה ונובעת מהסיפור של העם היהודי לאורך הדורות.
הקהילה הבינלאומית של זכויות האדם אמנם קנתה את לבבות ההמונים שזיהו את עצמם עם ערכים ליברליים. אבל המציאות הוכיחה שלא רק שזוהי קהילה מדומיינת - זוהי גם קהילה אכזרית. במיוחד אם את יהודייה.
הקיום המקומי בישראל אינו אוניברסלי ובטח שלא קוסמופוליטי, אבל יותר מהכל הוא לא תיאורטי. הפרובינציה המזרח־תיכונית היא מרכז העניינים, היא המציאות. היא המקום שבו התיאוריות קורסות אחת אחרי השנייה והאג'נדות נקברות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו