יש אנשים המרימים את קולם מאז 7 באוקטובר כאות לתמיכתם ב"מאבק הפלשתיני". יש אנשים שצעדו בדממה ביום ראשון האחרון, בלי לקרוא בסיסמאות, ואסרו על עצמם לתמוך "במחנה אחד" על חשבון האחר. אני, כשלעצמי, תומך בישראל.
כמו הנשים והגברים מלאי הכוונות הטובות, חברי הקולקטיב "קול אחר", אשר צעדו ביום ראשון "למען האחדות והשלום", אני מבכה את מותם של כל אחד מהאזרחים במלחמה הנוראה הזאת.
ולוחם זכויות האדם שבי - שהעביר פרק שלם בחייו בהתרעה על מר גורלם של האויגורים, של הצ'צ'נים, של הבוסנים הנצוּרים, של הדארפורים ושל הטוטסים שעברו רצח עם, של מאות אלפי הסורים שנטבחו בגלל אדישותן של מדינות העולם, של אינספור הקורבנות של מלחמות נשכחות בעולם, וכמובן גם של אלפי הפלשתינים שהושמדו על ידי "אחיהם" הירדנים, שנודו על ידי "שומריהם" המצרים, שהוקרבו על ידי המדינות ה"אחיות" שלהם מן העולם הערבי־מוסלמי, בדיוק כמו על ידי המנהיגים הבזויים של התנועות הפלשתיניות - אותו מגן זכויות אדם חש זעזוע, אכן, גם הוא, לנוכח התמונות הבלתי נסבלות שמגיעות אלינו מעזה.
תראו מי בעד חמאס
אבל אני תומך בישראל מכיוון שחמאס רצה במלחמה הזאת, ולמרבה הצער אין ברירה אחרת אלא להילחם בה עד תומה. אני תומך בישראל מכיוון שהיא מתמודדת מול איחוד כוחות שמתחיל בחמאס ובחיזבאללה ומגיע עד החות'ים בתימן. איחוד כוחות שיילך ויתרחב אם ישיג, ולו במקרה, ניצחון־למחצה בדמותה של הפסקת אש ללא שחרור החטופים.
אני תומך בישראל מכיוון שאני יודע כי מאחורי הכוחות האלה אורבות לטרף איראן העוצמתית (שמממנת אותם), רוסיה העצומה (המדינה היחידה שאירחה ברוב כבוד את האחראים לפוגרום 7 באוקטובר), ומבחינה מסוימת גם טורקיה (הרי ארדואן אמר מול הפרלמנט הטורקי כי ישראל היא "ארורה, מדינה טרוריסטית, שהפשיסטיות שלה מטילה ספק בלגיטימיות של קיומה").
אני תומך בישראל מכיוון שסין, באמצעות שר החוץ שלה, וונג יי, הסתפקה לפי שעה בהצהרה כי התנהגותה של ישראל "מערערת את התפיסה של טוב ורע ואת העקרונות הבסיסיים של האנושות" (לא פחות!).
אבל סין, בתורה, נמצאת במרחק צעד מכניסה לפעולה ולרפורמה נגד הדמוקרטיה היחידה באזור, לברית שנקשרה נגד אוקראינה, ולהיעשות בעצמה לאתגר הגדול ביותר שהועמד מול השלום והחירות בעולם (אפשר לחוש דחייה כלפי פעילות ההתנחלות הישראלית בגדה המערבית, וזה אמנם המקרה שלי, אבל איך אפשר להעלים עין מהקולוניאליזם האמיתי כיום, מהאימפריאליזם הנורא באמת שתוקף בכל מקום, מהנוסטלגיה של האימפריות הסינית, הפרסית, הערבית, העות'מאנית והרוסית?).
אני תומך בישראל מכיוון שלא מדובר במלחמה רגילה, שתכליתה לשחרר שטח מסוים (נדמה שעלינו לחזור על כך שוב ושוב: מאז 2005, ובפעם הראשונה בתולדותיה, רצועת עזה היתה שטח חופשי מכל חסות; הרשות הפלשתינית יכלה להפוך את הרצועה לערש המדינה הפלשתינית שתבוא), אלא מדובר במלחמה כוללת (שתכליתה - שכן, למילים יש רק משמעות אחת! - לחסל את כל הנוכחות היהודית באזור הזה של המזרח
התיכון, "מהים ועד הירדן").
אין עוד צבא כזה
אני תומך בישראל מכיוון שסיקרתי סכסוכים רבים, ובעיקר תיעדתי את שחרור העיר מוסול, עיר הבירה של דאעש, עבור הערוץ הצרפתי ARTE בשנים 2016 ו־2017.
מעולם לא ראיתי צבא המתמודד עם הנוכחות הטרגית והמתמדת של אזרחים באזורי הלחימה, צבא הנוקט צעדי מנע רבים כל כך כדי להכריז על התקפותיו ולהשאיר לתושבים זמן לפנות את השכונות שיותקפו; צבא המלווה אותם לאורכו של המסדרון ההומניטרי, שנותר פתוח בשל הנסיבות יום־יום, שש שעות בכל יום, בדרך סלאח א־דין, בזמן שמנהיגיהם עומדים בדרכם והופכים אותם למגינים אנושיים.
אני תומך בישראל מכיוון שהגעתי למחרת אירועי 7 באוקטובר לקיבוצים שעברו פוגרום; שוחחתי ארוכות עם משפחות החטופים ועם לוחמי צה"ל שהתכוננו להיכנס לעזה; חקרתי את חבריי למחנה השלום בדיוק כמו את ראשי המדינה; אני גם מקשיב לאנשים בארה"ב ובאירופה שמזועזעים מהמראות של עזה החרבה, אך משוכנעים כי יש לחסל את חמאס; ואולם לא מצאתי אף אחד, בשום מקום, שמסוגל להציע שיטה שונה לגמרי מזו שהכתיב קבינט המלחמה בקריה להשגת המטרה האסטרטגית הזאת.
ולבסוף, אני תומך בישראל מכיוון שהתנאי ההכרחי לשחרורם של הפלשתינים ולביסוס השלום בינם לבין ישראל הוא חיסול השפעתו המזיקה של חמאס. מובן שיש תנאים אחרים.
ממשלת נתניהו צריכה לשנות גישה. החברה האזרחית, שהתאספה בכל שבת לפני המלחמה במספרים הולכים וגדלים, צריכה לנקוט יוזמה. אבל התנאי המקדים לכל זה, מר ככל שיהיה, אינו אלא ניצחונה של ישראל.
