התנאי האמיתי להסכם שחרור החטופים

היום בדיוק הייתי אמור להיות בטיול בברזיל. חבר קרוב שהבטיח לשחזר איתי את הטיול של אחרי הצבא. פסק הזמן מהפוליטיקה יצר לי המון תכנונים קטנים. באף אחד מהם לא היה להיות 50 יום במילואים עם קסדה ונשק.

הסיבה המרכזית לכך שבעזה ובגבול הצפון נמצאים עכשיו אנשים כמוני - אזרחים רגילים, בעלי משפחות שאוהבים את חייהם ושרקמו תוכניות קטנות - היא ערך הערבות ההדדית. חלק מתגייסים בגלל החברים מהפלוגה, חלק כי הם לא יכולים לשבת בבית כשהמדינה נלחמת, וחלק כי יש בהם אמונה עיקשת בצדקת הדרך הציונית.

זה לגמרי לא משנה מה הסיבה, מה שברור הוא שאנשים מוכנים להקריב הרבה מאוד למען הערכים שלהם. למען האמת, הם מוכנים להקריב הכל. העובדה הזאת היא בדיוק מה שחמאס ושאר השחקנים הערבים שמסביב לא הבינו מעולם לגבי מדינת ישראל.

מאחורי השיח המערבי, האוכל המעורב, תרבות הצרכנות והוויכוחים הפנימיים, יש עולם ערכי יציב. ערכי הציונות. סטירת הלחי, הכישלון מהשבת השחורה, אילצו את עם ישראל להחצין את הערכים האלה. החזרת החטופים היא משימה לאומית בשם אותם הערכים בדיוק. אין בה אסטרטגיה גדולה, רק חובה מוסרית שקשורה ישירות לערבות ההדדית. למילים הגדולות על אחדות עם ישראל. אדם עולה על מדים ומסכן את חייו בגלל ערכים, וגם המדינה מסכנת חיילים כדי להציל אזרחים מחמאס.

באותה הנשימה, הכרעת חמאס ופגיעה בכל מרכזי הכובד שלו הן הכרח לאומי. בלי זה, ליישובי העוטף יהיה קשה לפרוח. בלי מרחבי השמדה רחבים ברצועה, יהיה קשה לשכנע את העולם הערבי שאסור להתעסק עם ישראל ב־100 השנים הקרובות. בלי להעביר מסר שעם ישראל הוא אכזר כשטובחים בבניו ובבנותיו, יהיה קשה מאוד להפחיד את האויב.

זו עלולה להיות מסקנה מצערת וכואבת לחלק מהציבור הישראלי שמאמין בשלום, אבל אנחנו חיים על חרבנו ונמשיך לחיות כך. כדי שנשתמש בה פחות ונשלם מחיר נמוך יותר, אנחנו חייבים להיות ברורים במלחמות. ברורים צבאית, ברורים במחיר הכבד שאנחנו גובים כשתוקפים אותנו. ברורים כשמגיעים לקו העצירה בסיום המלחמה. השבוע עמדו שני האינטרסים האלה בסתירה זה מול זה. חתירה להישג צבאי והכרעה מול המגעים לעסקה עם חמאס לצורך ערבות הדדית.

אם התמרון לא יימשך ביום שאחרי, לא נעמוד ביעדים שהגדרנו לעצמנו. זו האמת היחידה. גם אם מצבנו טוב משהיה בתחילת המלחמה - ואכן הוא כך - לא סיימנו. נוסף על כך, אם הלחץ הצבאי לא יימשך, נתקשה להשיג את שאר החטופים.

חמאס ירמה, יפעיל לוחמה פסיכולוגית, וייתכן שיפוצץ את ההסכם. התשובה היא רק כוח צבאי. בכל מקרה, אם לא נכריע את חמאס - נחזור שוב לאותה המציאות במוקדם או במאוחר.

הדילמה של מקבלי ההחלטות השבוע היתה נוראית. על קפה שחור באחת מהעצירות שאלו אותי מה אני הייתי מצביע. עניתי שאני מעדיף להילחם בחמאס מאשר להיות בממשלה הזאת, אבל למען האמת - זו פחדנות לברוח מתשובה. אני מניח שאי אפשר להתנגד לעסקה שבה הערבות ההדדית עומדת למבחן מול המשפחות. המחיר כבד, אבל אפשרי. התנאי היחיד שחשוב הוא המשך המאמץ הצבאי כשמסתיימת הפסקת האש. 

כל אחד צריך להזכיר לעצמו שהכישלון כבר היה. בשבת ההיא מדינת ישראל נכשלה. האש נורתה, נהרגו אנשים, נחטפו ישראלים. מאז אנחנו בתגובה לאירוע, ברמה הצבאית והלאומית. משיבים באש, מסתערים, ממלאים את התחמושת, מוציאים מהמחסנים את כל מה שנדרש למלחמה ארוכה. כן, כולל ערכים שמשמעותם אחריות לחטופים ולעתיד ההתיישבות. כשנגיע לקו הסיום, יגיע הרגע לתחקר ולטפל בתקלות. עד אז, אין שום מסקנה ומסר נכונים או מוטעים, יש רק ציר התקדמות צבאי.

חזיון שווא

בחודשים האחרונים, לפני המלחמה, התחלתי לכתוב ספר על עתיד מדינת ישראל. רומן דיסטופי על מה שיקרה בישראל אם נמשיך בתהליך פיצול החברה לאוטונומיות. חרדים, ערבים, ליברלים, שמרנים. יש כאלה שקראו לאוטונומיות כמשאלת לב. אני תכננתי שהספר יהיה תמרור אזהרה לחברה הישראלית.

כמו הרבה מאוד מהשיח הציבורי ערב המלחמה, את מה שכתבתי אפשר לגנוז. אין שום אפשרות אחרת בעיניי מלבד הבנה עמוקה שאנחנו ביחד. מי שרוצה יפרש זאת כגורל משותף מול אויבים שרוצים לחסל אותנו. לא מטאפורית. מול שונאי ישראל ואנטישמים בעולם.

ואני רוצה לפרש זאת בכוח הגדול שיש בעם הזה, שמסוגל להתווכח ולריב בקרבות עקובים מדיו, ואז בוקר אחד להתעורר ולגלות שהוא עסק בכל מה שלא חשוב ולא נכון.

אין לי כוונה לחזור שוב להסבר על תפקיד ההנהגה והאחריות שלה. בעיניי זה ברור מאליו, וגם הוויכוח הזה שייך להיסטוריה. הדילמות שלנו עכשיו הן המהות. ההתגייסות הגדולה היא המהות. בבחירה שבין הדיסטופיה של ישראל מפוזרת לבין המציאות של עם ישראל עומד ונלחם, המציאות הכתיבה לנו כיוון אחד בלבד. הוויכוחים לא ייעלמו לעולם. אני מקווה שייעלמו חזיונות השווא ונביאי השקר. ואם לא ייעלמו - שיישארו בשוליים. הם לא בונים כלום, רק מפריעים.

פינה טובה

שני הולנדים על הדרך. הם הגיעו מכפר דייגים קטן. באו לישראל כדי לעזור. במשך כמה ימים קטפו אבוקדו באחד מהקיבוצים בעוטף. אין לי מושג איך עברו את המחסומים. אחרי זה הם ניקו בתים בשדרות, סיפרו שהכל נשאר על השולחנות מאותה השבת.

הם מאה אחוז תומכים בישראל. משוכנעים שחייבים למחוק את חמאס. לא נוצרים אדוקים, גם לא עסקנים בארגון יהודי. אנשים. בני אדם, שבחנו את המציאות והחליטו איפה האור ואיפה החושך. אלה מכם שעסוקים בהסברה ברשתות החברתיות, אל תתייאשו. יש בעולם הרבה אנטישמים, צביעות עד אינסוף וסטנדרטים כפולים. אבל יש גם אנשים שרוצים ומוכנים להקשיב. צריך להגיע אליהם.