לקפוץ מהכיס של סינוואר

אין כמו העיכוב הנכלולי בעסקה, שאמורה היתה לצאת אתמול לדרך, כדי ללמד עד כמה אנחנו עדיין מתפתלים בתוך הכיס הקטן של יחיא סינוואר. למרות ההתפכחות והאחדות בציבור, למרות ההצהרות הנחושות של הפוליטיקאים, למרות העובדה שצה"ל מפצח בקלות יחסית את מה שציירו כמשימה כמעט בלתי אפשרית - המנהיגות וקובעי העיתים שלנו נותרו באותו המקום: כחומר ביד היוצר בידי מבקשי נפשנו. אף שגורל החבורה המתועבת מעזה נתון עכשיו בידינו, מה שנעשה עכשיו בממשלה, באולפני הטלוויזיה ובהפגנות ברחובות, משחק לידיים של כנופיית המפלצות.

בעת כתיבת השורות הללו לא ברור אילו תעלולים נוספים ימציא חמאס, ומה עוד יצליח לסחוט מאיתנו לצורך קבלת הילדים החטופים. ונא לצפות לאינסוף הפתעות. לכן, לצד הוויכוח על העסקה שאושרה, הגיע הזמן שנלמד מהניסיון. ואם חמאס מעלה כעת דרישות נוספות, המשא ומתן חייב להתחדש רק אחרי סיום כיבוש צפון הרצועה ושליטה בחאן יונס.

עם זאת, אנחנו עדיין חייבים לתת לעצמנו דין וחשבון על העסקה שאושרה בממשלה, שלגביה התוצאות עדיין נתונות בידינו. כי בניגוד לכניעות קודמות בעסקאות שליט וג'יבריל, שהאיוולת והתוצאות האיומות שלהן היו ברורות מלכתחילה, כאן אפשר יהיה לקפוץ מהכיס של סינוואר ולטרוף את חבר מרעיו בעתיד. זה תלוי, כמובן, בשאלה אם תהיה לנו מנהיגות, ואם נפסיק לרסק את התודעה שלנו במו ידינו.

כי בהנחה שהעסקה תצא לדרך, השאלה הקריטית היא איך נפעל כשיגיע סט התעלולים הבא של חמאס, בעוד חמישה או עשרה ימים. וברור שהחזרה למשימת השמדת חמאס לא תהיה פשוטה. על הפרק יוצבו פיתויים לטפטוף עסקאות נוספות, שיימשך שנים; הלחץ הבינלאומי יגבר מאוד, וגם איומים ערביים; שלא לדבר על מצוקה גוברת בהחזקת צבא המילואים מגויס. לכן, כל יום שעובר מרחיק אותנו מהמטרה, ולא ירחק היום שבו נשמע את מנהיגינו הנחרצים, וכן גנרלים בדימוס, יושבי אולפנים, שיתחילו להפריח תירוצים וטפיחות עצמיות על השכם. זה יהיה היום שבו נתחיל לקבל תמונות מזויפות של הישגים וניצחון מעוותי מציאות, כמקובל אצלנו זה 30 שנה, מאז אוסלו וההתנתקות.

בכלל, כגודל ההצהרות הנחושות במסיבת העיתונאים שכונסה בטרם עת ביום רביעי - כך ממדי המקום לדאגה. הצהרות דומות שמעו גם השרים בישיבת הממשלה בעניין העסקה. את הנחישות של ראשי הצבא, שהתעוררו סוף־סוף, אפשר לקבל כפי שהיא. צמרת צה"ל רתומה לתקן את מה שקלקלה, וגם צברה ביטחון עצמי בחודש וחצי של לחימה מוצלחת. לכן, לו היו עומדים בראש המדינה דוד בן־גוריון, אברהם לינקולן או אפילו גולדה מאיר, היה מקום להפוגה הטקטית־הזמנית מול חמאס. אבל עם הרביעייה שמובילה אותנו - נתניהו, דרעי, גנץ ואיזנקוט - יש לנו ניסיון רב. רק דחיפה אכזרית מצד הציבור תוכל להבטיח שהם לא ימצמצו בהמשך הדרך.

בין לבין חשוב לתת לעצמנו דין וחשבון לגבי חוסר ההיגיון שטמון בעסקה עם האויב. זו דומה לאדם שנלחם במפלצת הנחושה לטרוף אותו, ותמשיך לעשות זאת עד שהיא לא תחוסל. והנה, אחרי שגרם לה פציעות משמעותיות והוא בדרך לחתוך את צווארה, הוא עוצר, מחבר אותה לאינפוזיה ומזריק לה ויטמינים, להבראה מהירה. תבונה - אין, חוץ מתמונות הילדים ורגשות האשמה.

מטרת העל של המדינה

זו אכן חובתנו המוסרית, האנושית והלאומית להחזיר את החטופים. לכן אפשר וצריך לסכן ואפילו להקריב חיי חיילים במשימה הכרוכה בכך. אבל יש משהו מאוד משובש בניסיון להציב את החזרת החטופים מעל לכל שיקול אחר. מטרת העל של החברה והמדינה היא לשרוד ולשגשג. וכפי שהוכח ב־7 באוקטובר, לצורך כך חייבים לשים קץ לחמאס, להכות קשות בחיזבאללה ובהמשך לחסל את הרשות הפלשתינית. אין מטרת על אחרת.

אכן, קיים חוזה אחריות בין החטופים למוסדות המדינה שכשלו בהגנה עליהם. אבל מה לגבי החוזה עם יתר האזרחים, אלו שחלילה ימותו, ייעקרו ויאומללו כתוצאה מכניעה לאויב? ראו את העדפת חירותו של גלעד שליט, ששחרורו גזר את גורל העשרות שנרצחו לימים בידי משוחררי העסקה שלו. שלא לדבר על מי שנרצחו, נחטפו ואומללו כתוצאה משחרור סינוואר וחבר מרעיו ב־7 באוקטובר, כתוצאה מעסקת שליט. לכן גורל האומה כולה הוא שמוטל על הכף כשבוחנים עסקאות מורעלות שכאלו, עם כל הצער שעלול לצמוח לחטופים ולמשפחות.

הלב יוצא אל המשפחות שיקיריהן נחטפו, אי אפשר שלא  להבין את מי שסבורים שמבחינתם יישרפו העולם והמדינה, רק שיוחזרו להם יקיריהם. זו עמדה מובנת, שניתן להגיב עליה רק בחיבוק עז. קשה לצפות מכל בני האנוש לאמץ את האצילות של אליהו ליבמן - אביו של אליקים ליבמן - שאבטח את המסיבה ונחטף לעזה. אליהו, בנחישות מעוררת הערצה, שמאפיינת רבות ממשפחות החיילים שנפלו, ממשיך לראות את גורל האומה כולה לנגד העיניים, גם אם זה עלול לעמוד מול גורל בנו. זו, אגב, הרוח הציונית ההיסטורית, שהתבטאה למשל בעמדת אמו של הפלמ"חניק עמירם בלינקוב ז"ל, כשבאו לנחם אותה אחרי נפילת בנה בתקיפת המחנה הבריטי בשרונה־תל אביב, ב־1946. "אל תנחמו אותי", אמרה, "לו היו לי עוד בנים הייתי שולחת אותם עכשיו להילחם".   

קמפיינים רעילים

אמנם אסור לשפוט איש מהקרובים ומהיקירים של החטופים, אבל לא כך לגבי ההתנהגות של ההנהגה ומובילי הדעה. הטעות הכי חמורה מתרחשת בכל שעה בערוצי הרדיו והטלוויזיה, שעורכים כל יום, כל היום, מצעד של בני המשפחות. מסכת קינה שהיא אמנם אנושית, אבל משחקת ישירות לידיים של האויב. מסמנת לו שאם יחזיק קצת מעמד, יצליח להכניע אותנו. לעורכים ולמגישים בתקשורת יש בכך תפקיד לאומי קריטי. הם יכולים לחבק ולשדר אמפתיה, מבלי להדהד ולהטיח כל היום את האומללות של בני המשפחות. הכל עניין של מינון. כי השיח הנוכחי באולפנים יוצר דה־מורליזציה, מרופף את כוח העמידה של הציבור שהיה נחוש ומאוחד, מרסק את עמוד השדרה הרופף ממילא של ההנהגה הבכירה.

במיוחד אסור לשתף פעולה עם מניפולציות וקמפיינים רעילים של פרובוקטורים, הפועלים לכאורה בשם חלק מהמשפחות. מדובר במקצועני יחסי ציבור ובמפגינים מקצועיים, שאנשים כמוהם גרמו במידה רבה לאסון עסקת שליט. הם הכניעו את המנהיגים החלשים שלנו, והתוצאות ידועות.

בשורה התחתונה, אנחנו עדיין משחקים לפי כללי המשחק של האויב, שמתעתע בנו כבר יותר משנות דור בגלל חולשתנו. בהפוגה של כמה ימים נוכל לעמוד, אבל על הציבור יהיה להכריח את ההנהגה שלא להיסחט עוד, ובמקביל לגרום לאולפני הטלוויזיה להתאפק. כך - לאמץ כוחות ולסיים את משימת ההצלה הלאומית.