התשובה ההולמת למלכת ירדן ולמזכ"ל האו"ם

איך מגיבים פרופורציונלית למי ששרפו אבא ובנו הקטן ביישוב קטן בנגב המערבי. כרכו חוט ברזל סביבם, ירו בהם ואחר כך הציתו אותם חיים. האב מחבק את ילדו הרך, ויחדיו הם הופכים לגוש מפוחם שבקושי ניתן לזהות את מרכיביו. איך מספקים תשובה הולמת לזעקות, לאימה, ללהבות החורכות, לכאבים, לחנק, לסוף הנורא.

העולם דורש מאיתנו תגובה פרופורציונלית להתקפה של חמאס עלינו. מה־BBC ועד ממשלת סקוטלנד, ממזכ"ל האו"ם ועד מלכת ירדן. הם טוענים שאנחנו מגיבים ללא כל פרופורציה למה שחוללו לנו. ואכן, נשאלת השאלה מהי תגובה מידתית, איך משיבים באותה המטבע למה שחוללו בבארי ובכפר עזה, בנתיבות ובשדרות.

איך מתייחסים פרופורציונלית למי ששחט אימהות ותינוקות בעריסתם. למי שירה 15 כדורים בילדה בת 10, למי שהרג במכות מכוש גבר צעיר ואחר כך כרת את ראשו. מה המענה למי שקצר בנשק אוטומטי מבלים צעירים במסיבה, מי שצד בחורות שניסו להסתתר בכוכים?

איך משיבים למי שרצח קשישים, שאנס נערות, למי שחטף אזרחים ויותר מ־30 ילדים. למי שזרק על אופנוע נשים קשישות חולות, כדי שישמשו קלף מיקוח. ואגב, איך מגיבים למי שמשגר עשרות אלפי טילים ופצצות במשך שנים רבות לכל יישוב ועיר בישראל?

איך מתייחסים למי ששדד טלפון מהאישה שזה עתה רצח, וזעק בהתרגשות לאביו: "אני מדבר איתך מטלפון של יהודייה, הרגתי אותה ואת בעלה, במו ידיי הרגתי עשרה". ידיו טבולות בדם קורבנותיו והוא מתגאה עד שאמו מגיבה: "הלוואי שהייתי איתך".

איך מגיבים כלפי אומה שאלו הם בניה ואמותיה, מי שהפיקה כל כך הרבה מפלצות. איך מכילים אינספור אנשים, בעזה, ביו"ש, בתחומי הקו הירוק, שמביעים התעלות נפש אל מול תמונות הטבח, האונס, הדם והאימה שלנו. שצוהלים וחוגגים, שמדקלמים סיסמאות עידוד ושבח.

האמת היא שלא קיימת עלי אדמות תגובה הולמת לכל אחד ואחד מהיצורים עצמם ולחברה שהוציאה מקרבה מוטציות ונורמות שכאלו. אין מענה הולם למי שמזדהה, מעודד, מתבשם מהזוועה הזו. אין שום אמצעי עלי אדמות שיוכל להשיב להם כגמולם. 

אומות שונות התמודדו עם גילויי רוע אנושיים דומים. הבריטים הגיבו על הפצצת עריהם בידי הנאצים בהפיכת ערי גרמניה לתילי אש וחורבות. לא ערים ששימשו מוצבים תת־קרקעיים, אלא מרכזים אזרחיים לחלוטין כמו המבורג ודרזדן, שלא לדבר על ברלין. הן ותושביהן רוסקו כדי לנקום, כדי לחסל חיים ורכוש של אומת האויב הרצחנית, ככל הניתן. באותה רוח גורשו 12 מיליון גרמנים מתחומי צ'כיה ופולין של היום, אף שגרו שם מאות שנים, וכל רכושם הופקע לעד. שלא לדבר על הנקמה הרוסית - שבמסגרתה רוב הנשים הגרמניות, מגיל 7 עד 70, נאנסו על ידי חיילים סובייטים באזורי הכיבוש. ואיך נקמו האמריקנים על התקפת הבסיס הצבאי פרל הרבור? הם הטילו פצצות אטום על הירושימה ונגסקי.

שום דבר מכל אלו לא מספיק פרופורציונלי למה שעשו ועושים לנו חמאס, פת"ח, תושבי עזה והתנועה הלאומית הפלשתינית. דבר לא יהלום את מה שהם משתוקקים וחותרים לבצע בנו. רק ציווי מקראי אחד אולי יכול לסייע, והוא: "תמחה את זכר עמלק". זהו ציווי הזמן שאין בו כדי לשלם להם כגמולם על העבר, אבל ישמש נגד כל מבקשי נפשנו בעתיד.

יקיצה מאוחרת

האם יכול להיות שהטראומה של סוכות גרמה לחברה הישראלית, סוף־סוף, להתחבר למציאות? אם בערב אחד עולים במדורת השבט של ערוץ 12, בזה אחר זה, יוסף חדאד ואליהו יוסיאן ואומרים לנו את האמת בפרצוף, אולי משהו מתחיל להשתנות. יוסף חדאד מפציר בנו "להתחיל לדבר ערבית", כלומר - להתחיל לחשוב ולפעול על פי הקודים היחידים שהשכנים שלנו מבינים. להגיב בכוח, להחריב ולנקום בממדים אדירים, כי אחרת לא נוכל לחיות פה. ואליהו יוסיאן מפציר בנו "להיות אכזריים", אחרת יבלעו אותנו חיים. הם ודומיהם חוזרים ומתחננים שנקשיב לשיח הערבי הפנימי, זה שמעריך רק כוח ועוצמה, לא שירי שלום ואחווה.

סוף־סוף בוקעת האמת שרשתות השידור והעיתונות של מה שמכונה המיינסטרים, לא רצו לשמוע וסירבו לשדר, זה עשרות בשנים. זעיר פה זעיר שם, בודדים כמוני, כמו צביקה יחזקאלי, הצליחו להבקיע בקולם, אבל לא באמת להשפיע. החברה הישראלית אטמה את כל חושיה מלהכיר היכן היא חיה. אמנם גרה במזרח התיכון, אבל מדמיינת שהיא בלונדון, בפריז ובניו יורק.

מדובר בתהליך ישן, שכולו נובע מטוב ומאופטימיות יהודיים. במלחמת השחרור היו לראשי היישוב מעט מאוד אשליות, ולכן בן־גוריון פעל ככל יכולתו כדי להבריח ולגרש מכאן את מי שניסו לרסק ולהשמיד אותנו.

אבל מאז קום המדינה התחלנו לטוות אשליות, בתהליך שהפך להרסני מאז מלחמת ששת הימים. לאט־לאט גברו הקולות של מי שניסה לשכנע שהערבים, ובמיוחד הפלשתינים, שינו את עורם. הם כבר לא רוצים לזרוק אותנו לים, לא מעניין אותם לחזור לתל אביב, לצפת, לירושלים וליישובי העוטף. הם הכירו בקיום מדינת ישראל בגבולות שכבשנו בכוח עד 1949, ואם רק ניתן להם את מה שתפסנו ב־1967, נוכל סוף־סוף לחיות בשלום ובשלווה עד קץ הימים. הלך הרוח הזה קינן בתחילה אצל מיעוט שמאלי קיצוני, אבל אחר כך השתלט על האליטות - באקדמיה, בתקשורת ואחר כך גם בצבא.

מכאן בקעו הסכמי אוסלו, שהתלוותה אליהם תמונה מדומיינת של מזרח תיכון חדש. כזה שאין בו יותר משמעות לשטח, לעוצמה, לצבא חזק. שהפיתוח והקדמה מובילים את החברה הערבית כולה, שהמירה את הערכים שלה מלאום, דת, נקמה וכבוד לשגשוג כלכלי ולרווחה.

להתחבר למציאות

הנחת יסוד דומה הובילה את מתכנני ה"התנתקות", שטענו כי הנסיגה החד־צדדית לקו שכבשנו ב־1949 תמחק מתושבי עזה את הרצון "לשוב" לאשדוד, לאשקלון, לרמלה ולנגב המערבי. שהם ימירו את שאיפותיהם הלאומניות בבניית סינגפור של המזרח התיכון.

היו לנו אינסוף הזדמנויות יקיצה מהעולם המדומיין הזה - ממסעות הטרור הפלשתיני של ערפאת ואבו מאזן בעקבות אוסלו ועד הטילים של מדינת הטרור העזתית. אבל לא באמת התעוררנו. מעבר למחדל המודיעיני והצבאי, להתמכרות להונאה של חמאס, לא טרחנו לקרוא ולהפנים את מה שהצד השני כותב ואומר בגלוי. בין היתר, את פרסומי הרשות הפלשתינית, את הנאומים של אבו מאזן, את תוכן ספרי הלימוד שמחנכים לעקור את בארי, ירושלים ותל אביב. לא האמנו למה שכל חלקי התנועה הלאומית הפלשתינית, מפת"ח ועד חמאס, מתכננים לנו. 

האם עכשיו באמת התחברנו למציאות? האם באמת נתחיל לדבר ערבית? רצוי מאוד שכן, אם חפצי חיים אנחנו.