טירוף הדעת, לא מלחמת דת. כך הרגשתי במוצאי יום הכיפורים האחרון אחרי שהסתיים הצום ונחשפתי לתמונות. הכאב הוא אישי אבל המשמעות שלו לאומית. אנחנו מאבדים כל נקודת אחיזה שעליה יש הסכמות במדינה. זו המשמעות המרכזית של מחול ההקצנה שהתחולל בדיזנגוף ביום כיפור.
על גיוס לצבא כבר לא מסכימים, כי רק 43% מתגייסים. אנשים רציניים מדברים על צבא מקצועי, שמשמעותו מות הערבות הדדית ושותפות הגורל. אם זה לא מספיק, בחודשים הקרובים הממשלה מתכוונת להעביר את חוק ההשתמטות. על מילואים לא מסכימים. 1% עושה מילואים. ההחלטה הגרועה בעיניי של מילואימניקים להודיע על אי התייצבות כתגובה לרפורמה, הפכה את השירות במילואים לסימן שאלה.
על מוסדות המדינה מזמן לא מסכימים. השמאל הרדיקלי בישראל, מיעוט שתקף שנים את צה"ל והשב"כ, קיבל חיזוק מימין פוסט־ציוני שתוקף את אותם מוסדות בדיוק: מערכות הביטחון, המשטרה, בית המשפט.
ועכשיו יום כיפור. הדוגמה הכי טובה שהיתה לי לכך שאפשר לכבד צביון יהודי בלי לחוקק חוקים של מפלגות חרדיות. כי הרי יום כיפור וברית מילה רוב הישראלים מכבדים ואין עליהם אפילו חוק אחד. על נישואים, כשרות ועוד יש המון חוקים, כפייה, מונופול של הרבנות ופחות ופחות ישראלים שמכבדים.
רגע לפני כניסת הצום: עימותים בכיכר דיזנגוף על רקע ההפרדה המגדרית בתפילת כיפור || איתן אלחדז/TPS
אז אני לא מוכן לוותר, וכמוני הרבה ישראלים בימין הציוני ובשמאל הציוני: לא על צבא העם, לא על המילואים, לא על מוסדות המדינה - סמל הריבונות היהודית. לא על דמוקרטיה ולא על צביון יהודי. כן, יום כיפור שבו כל אחד מתפלל איך שהוא רוצה. אין שום תירוץ למתקפות על מתפללים עם מחיצה או בלי מחיצה. בדיזנגוף או בתפילה משותפת ברחבה הישראלית בכותל. פעילי "ראש יהודי" שארגנו את התפילות לא מעניינים אותי, אלא מעניין אותי גיסי החילוני למהדרין, שבא לתפילה השנתית שלו בדיזנגוף. הוא לא חרד"לי שבא לכפות יהדות, אלא אחד מהמפגינים נגד הממשלה במוצאי שבתות. הוא זה שהרגיש שמתקיפים אותו.
שיעור במאבק
אני לא מוכן לקבל מאף אחד שיעור איך נלחמים במונופול החרדי או החרד"לי על היהדות. כאשר כשר תקשורת נאלצתי להסתובב מאובטח כי פתחתי את שוק הטלפונים הכשרים (לטובת החרדים שמעוניינים בכך), רוב "הליברלים" לא הנידו עפעף.
כשמתנהל מאבק נגד המונופול החרדי והחרד"לי על הכשרות, זה לא מעניין אף אחד, אף שזה עיוות בחסות הכסף. כך גם ההשתלטות על הגיור ועל תפקידי הרבנים בערים. היחידים שנלחמו ברצינות בשנים האחרונות הם חובשי כיפה או יוצאי הציונות הדתית: אלעזר שטרן, מתן כהנא.
נכון, נתניהו והליכוד משכנו את הציונות במרתף למען "השותפים הטבעיים". הם מעבירים כסף למוסדות אנטי־ציוניים שמתנגדים לתמרוץ לימודי ליבה ומעודדים השתמטות. העניין הוא שהשמאל־מרכז הישראלי הוא בדיוק אותו דבר. הם מתעוררים רק כשזה מתאים להם פוליטית.
אין לי גם צורך בשיעור על החלטות בית משפט. אני מכבד כל החלטה, אבל מי שמיישם אותן זה לא אזרחים. לא בח'אן אל־אחמר, לא בפוליגמיה בנגב ולא באפיון מחיצות בתפילה (אגב, בעיניי החלטה גרועה).
הדבר הטוב היחיד שיצא מהכאוס הוא ההמחשה לתהומות שאליהן אפשר להגיע. מצד אחד המחשה מה שווה בן גביר, מארגן הפרובוקציות שניסה להרים הפגנה עם לה פמיליה ולהב"ה, וזכה לגינוי מקיר לקיר. ליצן ולא שר, בזמן שהמדינה בשיא שלילי שכמוהו לא היה בתחום שעליו הוא מופקד. מצד שני, מראות יום הכיפורים.
מכיוון שהיום הרחוב קובע לאן מדינת ישראל הולכת, את הממשלה מובילים בן גביר וסמוטריץ' ואת האופוזיציה מובילה המחאה, אין ברירה אלא שהימין הציוני גם יוביל מתוך הרחוב. יוביל את המאבק בממשלה הגרועה הזאת, בחוק ההשתמטות, בשמירה על מילואים ללא פוליטיקה, בהפסקת תקציבים מטורפים לחרדים ובשמירה על נקודות ההסכמה היחידות שנותרו לנו. למשל, שאפשר להתפלל ביום כיפור ולבנות סוכה בסוכות.
נורמליזציה מעבר לפינה
הסכם השלום עם סעודיה הוא אינטרס ישראלי מובהק. צריך לברך את נתניהו אם ישיג אותו. ההסכם משלים שורה של הבנות והסכמות מתחת לרדאר בשנים האחרונות, מנתיבי תעופה ועד תשתיות תקשורת.נתניהו, שאותו אני נוהג להאשים בכאוס הנוכחי בתוך המדינה, מזכיר שהוא האחראי הבלעדי, והוא גם זה שצריך לקבל שבחים אם ההסכם ייצא לפועל. ובכל זאת, שתי בעיות מהותיות ששתיקת הימין לגביהן מטרידות אותי.
האחת, ההסכמות על בנייה פלשתינית בשטחי סי. נכון להיום ישראל החליטה לא להחליט על השטח שנמצא על פי תוכניות עתידיות בשליטתה המלאה. לתוך חוסר ההחלטה הזה נכנסו ארגונים בינלאומיים ופלשתיניים שבנו אלפי בתים לא חוקיים. הסכמה לבנייה תחת חסות בינלאומית תהפוך את האלפים לעשרות אלפים, ובכך תשמיד כל סיכוי להחלת החוק על גושי ההתיישבות או בקעת הירדן, לדוגמה. זו החלטה אסטרטגית שתואמת מדיניות של נסיגה לקווי 67', לא מדיניות של החלת החוק.
הבעיה השנייה היא מרוץ החימוש הגרעיני. ערב הסעודית היא דיקטטורה מוחלטת. שלטון משפחתי. כרגע מדינה יציבה, ובהמשך? אין לדעת. כמו סעודיה כך מדינות אחרות יצטיידו בכור אזרחי בשפה מכובסת. הכישלון מול מרוץ הגרעין האיראני מלמד שלמרות היכולות הגבוהות, השליטה שלנו בעיצוב המזרח התיכון חלקית. מה נדרש? לכל הפחות דיון בקבינט, בוועדת חוץ וביטחון, בממשלה.
יידעו השרים וחברי הכנסת שקוראים לעצמם ימין אילו החלטות שמאלניות הם מקבלים. אין את מי להאשים. אולי אחרי כמעט שנה ירגישו סוף כל סוף אחריות על כתפיהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו