מה אפשר ללמוד על מערכת המשפט מהעלילה של מוחמד בכרי?

אם תרצו להבין באמת את הנגע העמוק שקיים במערכת המשפט, קחו את פרשת הסרט של מוחמד בכרי, "ג'נין ג'נין", שהסתיימה סופית לפני כשבוע. אקורד הסיום אמנם היה מוצלח, נשיאת העליון דחתה את בקשת בכרי לקיים דיון נוסף. זאת בעקבות החלטת רוב ההרכב, בסיבוב השלישי בעליון, לאסור סופית את הקרנת הסרט ולחייב את בכרי בפיצויים של 175 אלף שקלים. אבל עד שהגענו לכך ריסק בכרי את שמם הטוב של החיילים, צה"ל ומדינת ישראל, במהלך 21 שנה של התעללות משפטית.

מדובר בלוחמי חטיבה 5, שנלחמו בג'נין במבצע "חומת מגן", מי שאיבדו 23 מחבריהם, חלקם נפלו רק כיוון שהקפידו בקיצוניות על מה שמכונה טוהר הנשק. בשנים הללו המערכת המשפטית, בהובלת היועצים המשפטיים ושורת שופטים, כשלו בהגנה על שמם הטוב של הלוחמים, צה"ל ומדינת ישראל כולה. הם הותירו את לוחמי החטיבה והמשפחות השכולות בתחושה שהמדינה והמערכת המשפטית שלה בגדו בהם. בד בבד, הם המחישו את הכשל היסודי הטמון באופן המחשבה והפעולה של היועמ"שים, לצד רבים משופטי ביהמ"ש העליון. מדובר במשפטנים ששכחו את שקבעו שופטי העליון בעבר, למשל בפרשת הארגון העוין "אל־ארד", כיצד מדינה חפצת חיים חייבת להגן על עצמה.

הסאגה החלה כאשר מוחמד בכרי, שחקן ובמאי מחמד של השמאל הישראלי, פרסם סרט הסתה אנטישמי שכל־כולו שקרים ועלילות נגד חיילי צה"ל. אין כמעט פשע נגד האנושות שהוא לא המציא שם: מדריסה מכוונת של אזרחים בדחפורים ועד ביזת כספי חסכונות של זקנים. כל השופטים שצפו בסרט הזדעזעו וקבעו שמדובר במסכת כזבים.

למרות זאת, רק נחישות בלתי נתפסת של קומץ לוחמים בהובלת ישראל כספי, לצד הגנה משפטית פרו־בונו של עו"ד נבות תל צור, הם שהצליחו לבסוף לגרום לאיסור על הפצת הסרט ולתשלום פיצויים משמעותיים.  

הסקנדל נפתח בעובדה שבג"ץ התיר את הפצת הסרט, כיוון שחופש הביטוי חשוב יותר מרצח האופי והשם של הלוחמים וצה"ל. שופטות בג"ץ - ביניהן דליה דורנר ואיילה פרוקצ'יה - כמעט שלא נתנו לנציג הלוחמים לדבר בדיון, ואפשרו לבכרי להפיץ את כתב האישום התפלצתי הזה נגדנו.

היועמ"שים סירבו לעשות שימוש באמצעי האלמנטרי שמקנה להם החוק ולהגיש תביעת דיבה פלילית או להעמיד לדין את הבמאי המסית בכרי. היועצים, מרובינשטיין ועד מנדלבליט, טענו שזה "לא נהוג"

הוא נמשך בעובדה שהיועצים המשפטיים לממשלה סירבו לעשות שימוש באמצעי אלמנטרי שמקנה להם החוק - להגיש תביעת דיבה פלילית או להעמיד לדין את בכרי. היועצים, מרובינשטיין ועד מזוז, מוויינשטיין ועד מנדלבליט, טענו שלא נהוג לעשות שימוש באמצעים הללו. מדוע הקנה לנו המחוקק את החוק המפורש אם לא לנסיבות הקיצוניות הללו? - הפתרונים ליועצים ולאווירה המשפטית של הדור האחרון.

אחר כך הגישה קבוצת לוחמים תביעת לשון הרע לבית המשפט המחוזי מרכז, כשהשופטת קבעה שבכרי שיקר, העליל ואין לו הגנה. אבל היא סברה באופן שגוי שלא ניתן לחייב אותו בדין בגלל שהוא השמיץ קבוצה לא מסוימת של אנשים. הגישה השגויה הזו אומצה גם בערעור בבית המשפט העליון, תוך התעלמות מהעובדה שכל מי שראה את הסרט ומכיר מישהו שנלחם בג'נין מקשר אותו מייד למעשי הזוועה שהמציא בכרי.

הסיבוב השלישי

כך הגיעה הפרשה לסיבוב שלישי, כאשר אחד הקצינים, ניסים מגנאג'י, הגיש תביעת לשון הרע, כיוון שדמותו הושתלה לכמה שניות בסרט, באחת מסצנות האימים שהמציא בכרי. עכשיו קיבלה שופטת במחוזי מרכז, הלית סילש, החלטה שהצילה את כבוד המערכת והמדינה כולה. היא התגברה על שורה של מכשולים משפטיים, כפי שצריך היה לעשות מלכתחילה.

יש מי שטוען שגם נשיאת העליון אסתר חיות ביקשה לסיים את הפרשה ברוח של פסק הדין במחוזי, ולכן שיבצה במקור את השופטים סולברג, מינץ ושטיין לדון בערעור, כדי להבטיח את התוצאה.

השופט סולברג פסל את עצמו, ובמקומו שובץ השופט יצחק עמית, וכך קיבלנו מחלוקת שמדגימה בעיה בסיסית במערכת. שני השופטים שנחשבים שמרנים, שטיין ומינץ, דחו את הערעור מכל וכל וקבעו סופית שבכרי יפצה את התובע ולא יוכל להקרין את הסרט. השופט עמית, שנחשב פרוגרסיבי, קבע שיש להתיר את הקרנת הסרט, אם רק תיחתך ממנו דמות התובע, כפי שביקש בכרי.

רק שהרוב החליט, ולכן אסור מעתה להפיץ את העלילה המתועבת של בכרי. החיילים וההורים השכולים יכולים לראשונה לזקוף את הראש ללא מורא. אבל קשה לתפוס כיצד במשך 21 שנה צה"ל, היועצים המשפטיים ורוב השופטים בעליון לא עצרו מיידית את רצח האופי שבוצע ללוחמים ולכולנו. מדובר בפרשה אינדיקטיבית שצריכה להדאיג את כולנו.

ומה עם האחריות של הערבים עצמם?

מבלי לגרוע מהטענות המוצדקות שמופנות כלפי הממשלה ומערכת אכיפת החוק, עולה שאלה קטנה ומנקרת: ומה עם האחריות של ערביי ישראל עצמם? נניח לרגע את ההתמודדות עם ארגוני פשיעה, ומה עם יתר מעשי האלימות והפשע, המוטמעים כל כך.

כך, למשל, מה שמכונה סכסוכי חמולה, או רצח בשל "כבוד המשפחה". ראו את כתב האישום המצמית שהוגש השבוע נגד האח של שרית אחמד המסכנה, רק בת 18, שנאשם כי הזמין מתנקשים שיירו באחותו רק משום שהיתה לסבית. שלא לדבר על התגובה המתחמקת והמבישה של ראשי ערים ערבים לרצח הזה.

ומה לגבי ירי בחתונות, ההשתוללות בכבישים, חוסר הסובלנות כלפי כל מי שזז לא טוב בעיניים? ומה עם אלימות בשל מה שמכונה כבוד, או קנאות דתית? ומה עם הסכסוכים היומיומיים שצצים בין בני אדם נורמטיביים לחלוטין, ומשום מה מגיעים כשגרה לאלימות קשה ואפילו רצח?

אז לידיעתכם, לאזרחים שמתאגדים יחדיו יש כוח, גם נגד עבריינים רצחניים, במיוחד אם המשטרה והשלטונות לצידם. אבל בכל הנוגע לנורמות שלא קשורות לארגוני פשיעה, לאלימות, לנקמה, לעיוות מושגי הכבוד והמשפחה - כאן ודאי שישנה אחריות לכל אחד. 

כל אזרח ערבי שמבקר את הממשלה יכול לעשות הרבה במשפחה, בשכונה ובקהילה שלו. הוא יכול לנסות לרסן דווקא את מי שרוצה לנקום או לשבור את הכללים מבין מקורביו. הוא יכול ליצור חרם חברתי על האלימים והרצחנים, הוא יכול לחנך וליזום יוזמות חברתיות. הכל כדי לעקור מהשורש את הנורמות, את המנטליות, את עצם הפרת החוק שהפכה לשיטה מקובלת.

למאבק הזה יש שם פשוט – אומץ לב אזרחי. הוא מחייב כל אדם, כל משפחה, כל מעגל חברתי, להתאגד ולשרש את הבסיס הנורמטיבי של הפרת הכללים והאלימות, את אופל הנקמה והכבוד המסולף. מה שיתחיל אצל כל פרט, יחלחל בסופו של תהליך לחברה כולה. כל זה לא פוטר, כמובן, את הממשלה והרשויות מהכרזה על מצב חירום והסתערות הוליסטית על מכת המדינה הזו. אבל נא להפנות אצבע מאשימה קודם כל פנימה, ומשם להתחיל לתקן.