אובדן העצות והעשתונות בצמרת הישראלית מהווה נדבך מרכזי באסטרטגיה של הטרור, שהתגבר כל כך בשנה האחרונה. שלל האויבים שלנו מקדמים שאיפה יומרנית - להגיע להישגי עזה ולבנון ופשוט לגרש אותנו. מאחורי האסטרטגיה ניצבת המחשבה שאם בכל שבוע ויום יתרחש פיגוע מדמם, הישראלים פשוט יתקפלו, כפי שכבר עשו בעבר. לצורך כך מושקעים כספים אדירים, לצד תמיכה מנטלית מאסיבית ברוצחים ובמפגעים, כדי שאחרים ילכו בעקבותיהם. ישראל מוצגת כחסרת אונים, מבולבלת, חוששת מעימות, שאין לה מענה ל"גבורה" הפלשתינית. הבעיה הגדולה היא שהם לא כל כך טועים.
מבצע בית וגן, שהממשלה וצה"ל התגאו בו כל כך, נתפס כמהלך פחדני שלא השיג דבר, ונועד בעיקר לעבוד בעיניים על הציבור הישראלי. גורמי הטרור רואים בתוצאה ניצחון, שכדי לחגוג אותו נערך ביום שישי האחרון מצעד של מחבלים חמושים רבים בחוצות מחנה ג'נין. זהו המחנה שעליו שולטת לכאורה הרשות הפלשתינית כתוצאה מהמבצע הישראלי. אבל היא לא באמת שולטת ולא מדגדגת את הטרור. הנוסחה האומללה של חיזוק הרשות והטלת אחריות עליה טובה רק באולפני הטלוויזיה.
נתניהו וגלנט בזירת הפיגוע באזור חברון //צילום ארכיון: לע"מ
למה "ההתנגדות" הפלשתינית ניצחה? כי צה"ל החזק הגיע בכוחות גדולים למחנה ולא השיג דבר. מרבית המחבלים קפצו הצידה לעיר ג'נין, שאליה שום חייל לא נכנס כדי לצוד אותם. ועם יציאת הציונים, הגיבורים חזרו למשעולי מדינת הטרור של צפון השומרון, מרחיבים ומחזקים אותה. כפי שהרגשנו היטב בזמן שחלף מאז המבצע, שום דבר מהיכולות הצבאיות ומהמוטיבציה של צבא הטרור לא נגרע, להפך. צה"ל גם נתפס כמי שפחד להישאר להתמודד.
בכלל, השיטה של מערכת הביטחון בשנים האחרונות נתפסת כמוגת לב בעיני הפלשתינים, והתוצאות בהתאם. התמונות שכולנו רואים בטלוויזיה - טור כלי רכב צה"לי ממוגן שנע לתוך יישוב פלשתיני כדי לבצע מעצרים, ובדרך חוטף בקבוקי תבערה, אבנים וירי ללא תגובה - הן הרסניות. אלו, בפני עצמן, מבססות במידה רבה את המסקנה שהישראלים מפחדים.
מאחורי האסטרטגיה של האויבים שלנו ניצבת המחשבה שאם בכל יום יתרחש פיגוע מדמם, הישראלים יתקפלו כמו בעבר. בינתיים צה"ל מנסה להרוג כמה שפחות טרוריסטים ומפחד מכותרות ומגינויים של מחלקת המדינה
האמת, התחושה די מוצדקת. לא מצד החיילים והמפקדים, חלילה, אלא מצד ראש הממשלה ומקורביו שאחוזים בשיתוק, לצד אובדן העצות והבלבול של הקצונה הבכירה. כי כדי למגר את הטרור ולבנות הרתעה צריך לוודא קודם כל שלא יהיו עוד תמונות ואירועים כאלה. צה"ל פועל נקודתית לתפוס חשודים בטרור, אבל בדרך - מי שזורק אבן, בקבוק תבערה, קל וחומר יורה - חייב לחטוף כדור ומייד. כיוון שאנחנו לא פועלים כך, על כל עצור קמים עוד רבים כמוהו, חדורי מוטיבציה מהתמונות המשפילות של האויב הציוני. והכי חשוב, צה"ל לא נותר בשטח להתמודד.
בכלל, חייבים להחדיר בפלשתינים מחדש את התודעה שהטרור לא משיג את המטרה. לשם כך צה"ל חייב לצאת לצוד כל חמוש וכל מי שמחובר לטרור. כך פעלה ישראל ברוב שנותיה - מיחידה 101, דרך עזה של שנות ה־70, ואפילו בחיסול האינתיפאדה הראשונה ב־1991. כיום פועלים הפוך - צה"ל מנסה להרוג כמה שפחות טרוריסטים, מפחד מכותרות "הארץ" ומגינויי מחלקת המדינה האמריקנית. בניגוד מוחלט למהות של כל צבא, בניגוד ליצר ההישרדות של כל אומה.
לייבש את מעיינות הרעל
מעשית, כדי לעצור את הטרור צריך לבצע שני דברים בסיסיים - לחזור לשלוט בשטח ולעצור את ההסתה. היום אנחנו שולטים חלקית בצירים הראשיים ובמתחמים שבהם קיימת התיישבות יהודית. ליתר המקומות צה"ל נכנס ויוצא נקודתית, אבל לא שולט. וככל שהנוכחות של יישובים יהודיים ומחנות צבא יורדת, למשל בצפון השומרון, כך יש יותר טרור.
בכל מקום שאין שליטה קבועה האויב מתבסס, מתחזק וחותר לרמות העזתיות והלבנוניות. ואכן, נדרשת שליטה צבאית מוחלטת גם בשטחי A ו־B שבהם מקננת הרשות הפלשתינית.
מעבר לשליטה בשטח, חייבים לעצור את מבוע ההסתה שבוקע מחמאס, מהג'יהאד ומהרשות הפלשתינית. מהטלוויזיה, מהרשתות החברתיות ומהמסגדים. רבים מהמעיינות הרעילים נמצאים תחת שליטתנו, הרבה מהם שייכים לרשות הפלשתינית ולארגוניה. רק שאנחנו לא עושים נגדם דבר וזה הרסני. רק כאשר כל שדרן, אימאם ואפילו שר פלשתיני שיסית יידע שהוא מסתכן בכניסה לכלא או בגירוש, נתחיל להשפיע.
כדי להשיג את כל אלו אין צורך בענישה קולקטיבית, במדיניות המבוססת על סגרים, עוצרים והצבת מחסומים. השיטה הזו לא תעזור - להפך, היא תדחף עוד ציבורים לזרועות הטרור. למשל, סביר להניח שבעל מכון השטיפה בחווארה מתקומם כנגד הרצח הכפול שבוצע אצלו בעסק, זה פוגע בעסקים וברצון הבסיסי לחיות בשקט. אבל באותה המידה אסור להזניח את המלחמה ללא מעצורים בכל גורמי הטרור וההסתה, כל מה שראש הממשלה נמנע מלהורות לצה"ל ולשב"כ לעשות.
מתעלמים מהמציאות
פרשנים בכירים ואלופים במיל' גודשים את האולפנים ומסבירים לנו מדוע הפתרון היחיד לטרור הוא חיזוק הרשות הפלשתינית. זה כבר מעליב לחזור ולהוכיח לכל אותם חכמים שהם מתעלמים מהמציאות וטועים כבר 30 שנה, מאז פרוץ הסכמי אוסלו. כמה פעמים ניתן ללמד שהישות של תלמידי ערפאת היא הבעיה ולא הפתרון?
היועצים הללו מתעלמים, למשל, מהכינוס שערך בחודש שעבר אבו מאזן בקהיר, עם בכירי גורמי הטרור, כדי לדון ב"גיבוש חזית אחידה וחזון אחיד למאבק נגד הכיבוש". אנשי חמאס והחזית העממית השתתפו, בג'יהאד האסלאמי החרימו, אבל שיתוף הפעולה בינם לבין פת"ח והטרוריסטים שלו פורח. רק ביום שישי האחרון, במצעד לחגיגת הכישלון הישראלי במבצע במחנה ג'נין, הם צעדו עם כלי הנשק שכם אל שכם, אומרים ועושים אותו הדבר.
בד בבד, התיאום בין פת"ח לג'יהאד מתקיים באינטנסיביות. בשבוע שעבר נועד הנציג הרשמי של פת"ח ברצועת עזה, מאהר אל־חלס, עם מקבילו מהג'יהאד האסלאמי, לדון ב"הגברת שיתוף הפעולה" בין הצדדים. איזה מאבק משותף יש לתאם בין הפרטנרים שלנו לבין גדולי מחוללי הטרור, איך זה שישראל וארה"ב ממשיכות לשחק את המשחק הפתטי הזה?
פרשנים בכירים ואלופים במיל' גודשים את האולפנים ומסבירים לנו מדוע הפתרון היחיד לטרור הוא לחזק את הרשות הפלשתינית. כמה פעמים אפשר לחזור על אותן סיסמאות שהוכחו שוב ושוב כחסרות שחר?
התשובה פשוטה: מאז 1993 הרשות הפלשתינית מסיתה בדיוק כמו כל גורמי הטרור האחרים, היא גם מעמידה רבים מהרוצחים. רק בשנה האחרונה חוסלו יותר מ־30 אנשי המנגנונים השונים שלה תוך כדי פעולות טרור נגדנו - קצינים ביום ומחבלים בלילה. לא בכדי פת"ח, שקיבל אחריות לרצח בחברון השבוע, אינו חושש להתגאות במעשה שכזה. צעד שממחיש מה הסנטימנט האמיתי שלו ושל הרשות כולה.
לא ניתן לבטל את תוצאות הסכמי אוסלו במחי יד, לא פיזית ולא בינלאומית. אבל החזרת השליטה בשטח וחיסול ההסתה עוברים דרך שינוי דיסקט מוחלט, שבסופו של דבר ימוטט גם את תוצרי העוועים של הסכמי אוסלו. זו הדרך היחידה לעצור את הטרור ולהבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו