יש ישראלים ששונאים את מדינת ישראל. תמיד היו כאלה בשוליים. הפעם זה חלק מהבעיה. באופן כללי, רגשות לא אמורים להשפיע על החיים שלנו. שנאה, כמו אהבה, היא מחוץ למשחק. מדינה לא מתנהלת על רגשות, אלא על תהליכי קבלת החלטות סדורים. במשבר הנוכחי הכל הפוך, הרגש קובע. שנאה כלפי מוסדות המדינה הופכת לגורם מכריע. והיא כבר לא בשוליים.
המתקפות על צה"ל ועל הפיקוד הבכיר הן רק סימפטום בתוך מגמה של הסלמה נגד המדינה וסממני הריבונות שלנו בארצנו. שנים ארוכות נלחמתי ציבורית בשמאל הרדיקלי, שראה בציונות "תנועה גזענית" שתומכת חלילה במדינת לאום. כל ביטוי להתיישבות, לקליטת עלייה ולצביון יהודי היה הוכחה לחוסר השוויון מול הערבים. נוח לי מול השמאל הרדיקלי. הם רחוקים מרוב הציבור. הזויים במידה רבה. רק בשבוע שעבר כתבתי על הצורך לחזור לפרויקט הציוני של ייהוד הגליל, ומייד זה נהפך בעיניהם לאמירה גזענית.
הציונות היא תנועה לאומית שבאה להקים בית לאומי לעם היהודי. רוב יהודי בכל המדינה או בגליל לא סותר זכויות פרט וחובות מלאים לערביי ישראל. בעיני השמאל הרדיקלי זה סותר.
ח"כ אמסלם מאיים על שבתאי: "אל תהיה חלק מהם" // צילום ארכיון: הכנסת
לשיטתם, צה"ל, קציניו וחייליו הם חלק מהכיבוש המשחית. הערבים הם קורבן תמידי. השנאה כלפי מדינת ישראל היא אידיאולוגיה אצלם. מבחינתם המציאות אכזבה - ולא הערבים מסביב, שטיפחו דיקטטורות, עוני, נחשלות והיעדר זכויות אדם. המדינה הדמוקרטית היחידה באזור אשמה. אלא שהקולות האלה היו בשוליים של החברה הישראלית. הם עשו הרבה רעש ונזק בחו"ל, אבל פה בארץ הרוב התעלם מהם. כעת, במציאות הפנימית המוטרפת שלנו, יש עכשיו בימין קבוצה ששונאת את המדינה. ימין פוסט־ציוני. האבסורד הוא שחלקם מכהנים כשרים וכחברי כנסת. הנזק גדול.
לעיתים הטיעונים נשמעים כמעט זהים. וכך גם המטרות: סממני הריבונות היהודית אחרי 2,000 שנה. בקבוצה הזאת מטפחים נרטיב שצה"ל הוא גוף עם ערכים זרים. מפקדיו, "שהתחנכו על ידי גורמים זרים", הם ביטוי של כוחניות ושל כפיית רצון המפקד התורן על האזרחים. האלופים עושים מה שהם רוצים, והרמטכ"ל שעומד בראשם הוא הגרוע מכולם. השבוע היה זה אחד מהעסקנים שמקורבים לנתניהו שפרסם את הטענות, ואחריו בנו. אמסלם טען שיש מורדים בצבא. בשבוע שעבר היו אלה שני ח"כים, ולפני כן אחרים. אותם הטיעונים בדיוק שאפשר למצוא כבר שנים בקרב השמאל הרדיקלי. הימין הפוסט־ציוני כל כך רצה ללכת ימינה, עד שהוא השלים סיבוב והגיע לצד השני.
השנאה מכוונת כלפי המדינה והמוסדות שלה. זה לא רק הצבא: ראשי השב"כ והמוסד, הפקידות הציבורית, השופטים, השוטרים, ראשי המשק, בעלי חברות - כל סממן של ריבונות העם בארצו הפך לסממן של דיכוי ושליטה. מעמד הפועלים מול האליטות העשירות. מעין תיאוריית המעמדות הקומוניסטית עם עדכון תוכנה של ימין פוסט־ציוני. ישראל הראשונה והשנייה. בדומה לפרוגרסיבים בארה"ב. אין לי מושג מה הפך את גוטליב, אמסלם וקרעי לכאלה, מה גרם לבן התפנוקים של ראש ממשלה בישראל להוביל קול כזה נגד המדינה שאבא שלו עומד בראשה. הפסיכולוגיה האישית של כל אחד לא מעניינת בראייה לאומית. מה שמשמעותי הוא שהם מאיצים את הקרע בחברה הישראלית.
וכן, אחסוך את הטענות, הם לא לבד. גם כשברק ויאיר גולן קוראים למרי אזרחי זו קריעה, וכשיש מסה קריטית של מתנדבים בחיל האוויר שמודיעים שיפסיקו להתנדב זו קריעה. וחוק הגיוס וחוק לימוד תורה זו קריעה. ההיגיון מזמן עזב את הבית אצל רבים וטובים. ההבדל הוא שלשלטון יש אחריות. לשרים זו אחריות מיניסטריאלית. אם אמסלם היה יושב בבית ושונא את המדינה ומוסדותיה, לא היתה לכך השפעה. כשהוא ברשות המבצעת, ששולחת אותנו להילחם במלחמה הבאה - זו טרגדיה.
אני מנהל שיחות רבות עם מילואימניקים, כולל טייסים בחיל האוויר שמחפשים את דרכם. דווקא כי אני מתנגד נחרצות להפסקת מילואים, לצד התנגדות לממשלה. אם החבורה הפוסט־ציונית הזו היתה מונעת את הכאוס במתקפות על הצבא והמשרתים בו, הייתי מבין. אבל זה הפוך - הם רק מחריפים אותו. שולחים אותם ואותנו לעזאזל ביחד, כדברי קרעי.
מה אפשר לעשות? הימין הציוני חייב לעצור את התהליך. לא לשבת ולחכות שמשהו יקרה. זה לא יגיע מהכנסת. אין שם אומץ להילחם נגד "המנגנון". נתניהו מאמין בתנועה הציונית, אני יודע את זה. כשהוא שותק יומיים מול השתלחויות ברמטכ"ל, כשבני ביתו תוקפים, זו האחריות שלו. כך גם השתיקה הפחדנית של ברקת, דיכטר, כץ ואחרים. אני יודע איפה הלב שלהם. בינתיים גלנט נשאר לבד, מתמרן בין הפוסט־ציונות של חברים בקואליציה לתהליך המסוכן של פירוק המילואים.
השמאל הציוני בישראל נעלם לכמה עשורים משום שנתן לשמאל הרדיקלי להשתלט על השיח הציבורי. לא היה לו אכפת, או שלא היה לו כוח. הימין הציוני לא יכול להרשות לעצמו. אי אפשר להמשיך את החיבור הפוליטי ל"שותפים הטבעיים" האלה. אין בהם שום דבר טבעי. המפה הפוליטית צריכה להתעצב לפי מי שתומך בתפיסות הציוניות ומי שלא. השותפים הטבעיים הם אלה שאוהבים את המדינה, שמשרתים בצבא ושמשלמים מסים. אין פתרון אחר למה שמתרחש כאן מלבד אחדות של הכוחות הציוניים ביום שאחרי. לשם כך, הימין הציוני חייב לסמן קווים ברורים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו