עזה כמוות אהבה: מובילי המחאה חצו את הגבול

קיימת הקבלה מבהילה בין מובילי המחאה שעומדים מאחורי "הפסקת ההתנדבות", הפגיעה בכלכלה והרילוקיישן, לבין מי שרוצחים את בנות זוגם מתוך אהבה בוערת או בגלל "כבוד המשפחה". אלה כמו אלה מוכנים לקבל את מושא אהבתם רק אם זו תתנהל בדיוק בדרכם ותציית להם. אם לא - שתישרף בגיהינום.

תקראו מה מצהיר אחד מהכוכבים החדשים של המחאה - משה רדמן, שמודה שמטרת המאבק היא הפלת הקואליציה, ולא עצירת הרפורמה המשפטית. כשנשאל איך עושים את זה, הסביר בקור רוח: "מתחילים להקשות מאוד את המצב הכלכלי. כבר רואים שמוציאים מישראל כסף, ובקרוב נראה מהלך של משיכת כספים מהבורסה... זה יביא לאינפלציה מטורפת ולעליית הריבית, וזה יכביד על הציבור.

"אנשים יתחילו להיחנק מהמשכנתאות, לא יהיה כסף לקנות בסופר. בעוד שלושה-ארבעה שבועות אתה תראה מכתבים ממפקדים בשב"כ ובמוסד שיגידו שהם פורשים, ובסוף יגיע חבר כנסת... שיגיד שהוא כבר לא יכול. המדינה תתרסק... אנחנו נצטרך לעצום את העיניים ולסתום את האף ולתת להם להוביל אותנו לשם... נמשיך ברחובות במחאה שישראל עוד לא ידעה כמותה. במקביל, מערך הביטחון והשירות הציבורי ילכו ויתפרקו". זהו החזון וזוהי האסטרטגיה.

רדמן לא לבד, כמובן. אהוד ברק, העבריין המורשע אהוד אולמרט ומעבירי כספי חברות ישראליות לחו"ל היו שם לפניו. הם ואחרים בנו קונספציה של הכנעת הממשלה והקואליציה באמצעות פגיעה שיטתית ורב־מערכתית במדינת ישראל: סרבנות נרחבת בכוחות המזוינים; הוצאת דיבתנו בעולם כדי לגרום ללחץ מדיני על הממשלה; פגיעה כלכלית אנושה במשק כתוצאה מההשמצות שלהם עצמם; משיכת כספים לחו"ל ויצירת מצוקה ופאניקה ציבורית, בדיוק כפי שמתאר רדמן. והלהיט החדש - איומים וקידום ירידה מהארץ מצד רופאים ומדענים.

מסע ההרס הזה מלווה במכבסה תודעתית אדירה של קובעי הטון הציבורי, שבה משתתפים אמצעי התקשורת המרכזיים, שופטים ובכירים בדימוס ופוליטיקאים נכבדים מהאופוזיציה. במסע ההלבנה הזה קיבלו המהלכים האפלים הללו שמות כוזבים, כדי לנרמל תודעתית את הצעידה לתהום: הסרבנות לשרת בצה"ל הפכה ל"הפסקת התנדבות"; הפגיעה הכלכלית של פעולות אדריכלי המחאה מוטחת בחזרה לחיקם של יזמי הרפורמה המשפטית; שלא לדבר על הלבנת הירידה מהארץ באמצעות המושג החביב - "רילוקיישן". ככה זה כשאוהבים כל כך, עד מוות.

האהבה למדינה לא יכולה להיות מסויגת. מי שקורא לסרבנות, לפגיעה בכלכלה ולעזיבת רופאים, מי שפוגע בנו כל כך קשה - לא ראוי לאחוז בדגל ישראל. אני לא אעלה על דעתי לרדת מהארץ, מושג שכובס בביטוי "רילוקיישן"

הפרדוקס הוא שיחסי הציבור המתוחכמים של המחאה קלטו כבר בשלבים הראשונים, שכדי להיות אפקטיביים הם חייבים לספח לעצמם את דגלי הכחול־לבן, כדי להמחיש שפעולתם נובעת מתוך אהבה לישראל ודאגה לה. ובכן, חברים, האהבה למדינה לא יכולה להיות מסויגת. מי שמוביל סרבנות, פגיעה בכלכלה ועזיבת רופאים, מי שפוגע בנו כל כך קשה, לא ראוי לאחוז בדגל.

בשורה התחתונה, חייבים לקרא לילד ולהוריו בשמם, ולהגיב בהתאם כחברה. מי שחוצה את הקווים כך, מנהל מלחמה נגד מדינת ישראל והמפעל הציוני, לא פחות מכך. לא מדובר במחאה עצמה, שהיא לגיטימית ואף מבורכת. לא מדובר ברוב משתתפי ההפגנות, שהם פטריוטים אמיתיים. אבל חייבים להרחיק ולהוקיע את הדרך ואת האנשים שמובילים את חציית הקווים - כמו רדמן, ברק, אולמרט ומי שהולכים בדרכם.

ולידיעת כל הנוגעים בדבר - אני נשאר לגור בארץ. לא אעלה על דעתי ירידה, שכובסה לה יחדיו בביטוי "רילוקיישן". לא אודיע על "הפסקת התנדבות" או על החזרת דרגות הקצונה שלי, ובוודאי לא אשמיץ בחו"ל את החברה ואת הכלכלה הישראליות כדי להכניע את יריביי האידיאולוגיים. גם לא אדרוש התערבות של מעצמות זרות בפוליטיקה הישראלית. אני מתכוון לפעול כך גם אם יישאר בשלטון בנימין נתניהו, שאשם בהרבה מחוליינו. וכך אנהג גם אם יעמדו בראשות הממשלה אנשים מסוכנים עוד יותר, כמו אריה דרעי או מרב מיכאלי.

כן, אעשה הכל כדי לשפר את המצב, כולל הפגנות ברחובות אם יידרש, ואף מרי אזרחי בלתי אלים ונקודתי במקרי קיצון. אך לא אחצה את הקווים האדומים שנרמסים עכשיו באופן נרחב ומבהיל. ואזכיר: אני ורבים כמוני כבר עמדנו במבחן הזה בימי אוסלו וההתנתקות, גם כשממשלות ישראל ריסקו את הדמוקרטיה וחוללו נזקים איומים למדינה ולאומה.

בפרובאנס משכתבים את ההיסטוריה

בגבעות שמעל לחוף ניס, בריביירה הצרפתית, שוכן מוזיאון קטן שהוא אחד המדהימים בעולם - מוזיאון מארק שאגאל. שאגאל עצמו חי בשנותיו האחרונות בכפר פסטורלי לא רחוק משם, שבו הוא קבור, והיה מעורב בימי חייו בהקמת המוזיאון. בטבור התצוגה, באולם גדול למדי, נמצאים ציורי ענק עוצרי נשימה שצייר שאגאל, שבכולם אפיזודות מהתנ"ך: הגירוש מגן עדן וחלום יעקב, ביקור המלאכים אצל אברהם בחברון ועקידת יצחק. קשה להכיל את היופי, את הצבעים ואת העומק של התמונות האלו, ושווה לטוס עד פרובאנס כדי לחזות בהן.

אך אף ששאגאל היה יהודי יליד רוסיה (משה סג"ל במקור), ואף שרבות מיצירותיו זועקות סממני יהדות, התנ"ך ומורשת ישראל - לא מצאתי במוזיאון כולו ולו אזכור קטן לשורשים ולמהות היהודיים של הצייר. הזווית הקטנה הזו כמו לא היתה. מה שכן מצאתי במוזיאון הוא הומאז' לסיורים שערך שאגאל בעולם. באחד מהם נראה ציור של הכותל המערבי, ותחתיו שיוך הציור למסעותיו של שאגאל "באירופה ובפלשתינה". קראתם נכון. אין ישראל - יש פלשתין. שאגאל אכן ביקר בישראל כמה פעמים, התרגש מאוד מהקמת המדינה, ואף הקדיש יצירות מונומנטליות לכבודה בכנסת ובביה"ח הדסה שבירושלים.

למרות העובדה שהצייר שאגאל היה יהודי יליד רוסיה, לא מצאתי במוזיאון שלו אזכור לשורשיו. ביקורו בארץ הפך לביקור בפלשתינה. האנטישמיות מרגיזה, אבל כשנזכרים במשאלת ההתאבדות של צרפת - נרגעים

מחיקת הקשר ליהדות לא יכולה להיות מקרית, בייחוד אצל שאגאל, ובתערוכה שכל כולה תמונות מונומנטליות של סיפורי התנ"ך, שמתרחשים בחברון, בירושלים ובבית אל. יד מכוונת דאגה שהשם "ישראל" והמורשת היהודית לא יוזכרו, לצד הזדון המיוחד - הפיכת ישראל לפלשתין.

האמת, האנטישמיות של מי שמנהל את המוזיאון הרגיזה אותי, עד שנזכרתי בצרות שלהם, הצרפתים, ונרגעתי. כי שיחות עם מקומיים בתוך התפאורה הקסומה של פרובאנס מחדדות את המצוקה שאליה הכניסה את עצמה האומה הזו: כמעט אפס ריבוי טבעי, אבל הררי מהגרים מוסלמים. בעיות חברתיות קשות, שהתפרצו שוב במהומות לפני כמה שבועות. ומעבר להן - אומה שפיתחה משאלת התאבדות לאומית.

כבר לפני שנים היא נחטפה על ידי האיגודים המקצועיים, ומאז היא מתנהלת בהתאם. הצרפתים עובדים בקושי ולא לומדים כראוי, כדי לממן את הבטלה מטילים מס ירושה של 40 אחוז, מגינים על מי שלא פרודוקטיבי ופוגעים בגורמים היצרניים. זה מסוכן להשאיר נכס ריק כי ישתלטו עליו, אבל דירות עומדות ריקות כי הבעלים מפחדים מהשוכרים, שלא ישתלטו על הדירות בהגנת החוק. איזו מדינה בעלת עבר ונתונים זוהרים, שהולכת ושוקעת. אפרופו רילוקיישן ואנטישמיות - אולי הגיע הזמן למצוא דרכים להסתדר בתוכנו.