שנייה לאחר שעילת הסבירות צומצמה בהצבעה במליאה, מכת הפטיש של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה סיימה פרק במערכה סביב הרפורמה המשפטית. כרגע חקיקה חדשה לא עומדת על הפרק, לכל הפחות עד תום הפגרה. יותר מסביר שגם בשבועות שלאחר תחילת כנס החורף לא יקודמו חוקים נוספים ברפורמה.
הנטייה היא להתמקד במתרחש בתוך הקואליציה. למשל, ההצהרות של כמה חברי כנסת בליכוד כי לא ייתנו ידם לחקיקה ללא הסכמה. אך הניסיונות לחבר את אלי דלל, יולי אדלשטיין ואחרים כדי להצביע על סדקים במפלגה ועל מכשולים בדרכה של הרפורמה - נובעים בעיקר ממוחם הקודח של כותבים ואנשי שמאל. הם ממש לא בעיה של הקואליציה ושל הליכוד.
הסערה הפוליטית האמיתית מתחוללת מאחורי הקלעים, רחוק מהעין, ודווקא בשורות האופוזיציה ובממשק שלה מול המחאה. למרות החזית הלכאורה מאוחדת, מתחת לפני הקרקע נרשמות תנועות טקטוניות לקראת מלחמת כל בכל. כולם מצחצחים חרבות לקראת הקרב הממשמש ובא על קולותיו של גוש השמאל.
גנץ: "כל מה שעבר כאן, יבוטל" // צילום: עמוד הפייסבוק של בני גנץ
במרכז ניצב המחנה הממלכתי של בני גנץ, שנכון לעכשיו נהנה מצמיחה אקספוננציאלית בסקרים. גורמים במפלגה מספרים על דם רע וקרירות סיבירית בין גנץ לשותפו הבכיר גדעון סער.
"השניים עדיין ביחסי דיבור", אומרים במפלגה, "אך לא הרבה יותר מזה". לב המחלוקת הוא רצונו של סער לקצור עבור סיעת תקווה חדשה את פירות ההצלחה של גנץ, שמצידו מגיב בגיחוך ומסרב להבטיח לו שותפות פריטטית, ובוודאי לא מדמיין להעניק לו הנהגה משותפת.
הכעס של סער גדול, אך האופציות מצומצמות. גם האיבה האישית לליכוד ולנתניהו לא מוסיפה לו בריאות, והוא מחפש את דרכו ואחר שותפות חדשה שעליה יוכל לרכוב כדי להיכנס לכנסת הבאה. הפיצוץ בין השניים נראה בלתי נמנע. בגזרת סער־גנץ נהיה עדים בתקופה הקרובה למהלכים ולאמירות שלידם הקרבות בליכוד של פעם ייראו מגוחכים.
ביציע יושב בכיר בעיני עצמו, שנחשב לאכזבה בעיני רבים. הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, שסומן כמי שיבשיל לתפקיד הנהגתי, מוצא את עצמו שבוי בידיה של המחאה. הוא מוצא את עצמו נגרר, ללא יכולת לתמרן לימין ולשמאל ולהתבלט במחשבה או בביצועים עצמאיים. למעשה, הוא הופך לשחקן לא רלוונטי גם במפלגתו.
הקרב על תל אביב
יש עתיד איבדה מזמן את מעמדה כמובילת גוש השמאל בסקרים, ואיתה איבד את מעמדו היו"ר יאיר לפיד. כמובן, במפלגה שורר שלטון יחיד ואין חשש שיקום לו מתחרה, מבלי שיישלח אל המדבר הפוליטי. על רקע זה עיקר החיצים מכוונים אל הזירה המוניציפלית, כדי לקבע את מעמד המפלגה כמייצגת של הציבור הליברלי.
הפרס הפוליטי הגדול שעל הפרק היא ראשות עיריית תל אביב. לפיד שלח לשדה הקרב התל־אביבי את מקורבתו ומי שהשוותה אותו בעבר לא־לוהים, אורנה ברביבאי, בתקווה שתצליח להדיח את ראש העיר הנצחי רון חולדאי.
במקביל, לפיד וברביבאי נאבקים מול חולדאי על ליבו של אסף זמיר, כקישוט שאמור למשוך קולות בבחירות. זמיר שב מכהונתו כקונסול בניו יורק, תפקיד שהוא חב ללפיד, וייאלץ לבחור צד בקרוב. דמות נוספת שעומדת במרכזו של מסע חיזורים הוא הניצב לשעבר עמי אשד, שמיועד להיות מנכ"ל העירייה, אם ברביבאי תיכנס ללשכת ראש העיר שמעל כיכר רבין. תגמול ראוי לשירותו הראוי.
איום חיצוני
עם כל הכבוד לקרבות הללו, האיום הגדול על האופוזיציה ממתין מחוץ למגרש. גם מנהיגי המחאה קוראים סקרים שמנבאים להם הצלחה, והתיאבון הפוליטי גדל בהתאם. ניתן להניח שלרשות דמויות כמו שקמה ברסלר ומשה רדמן עומד נכס גדול בדמותם של בעלי ההון ובכירי המשק, המעוניינים להריץ אותם ולשלוט בהם.
השבוע פורסמו על ידי מוטי קסטל בערוץ 14 התכתבויות פנימיות של קבוצת "פורום העסקים", שבהן נראו ראשי חברות מכובדים הזוממים לרסק כלכלית ערוץ תקשורת בישראל ולהרחיב את חרם הפרסומות, ששטראוס וחברות אחרות הכריזו עליו.
מאחורי המהלך לא עומדת אידיאולוגיה יוצאת דופן. בחברות הגדולות מזהים את הכוונה לפתוח את השוק ולהקטין את הנתח המונופולסיטי שלהן. המנכ"לים ובעלי השליטה גם רואים את הלחץ על השרים בצלאל סמוטריץ' וניר ברקת להגביר את התחרות. כמו כן, מזהים אנשי העסקים שהדיפ־סטייט, שהיטיבה עימם שנים רבות - בעיקר מערכת המשפט ומערכות האכיפה שנחלצו לעזרתם בכל צרה - נמצאת בסכנה. כמובן, אין לבטל מניעים של תיעוב כלפי ההמונים מצד אבירי הדמוקרטיה האליטיסטיים, אך שורת הרווח העתידית שלהם היא זו שמדרבנת אותם. תמיכה בגורמי מחאה שייכנסו אל הכנסת, ואולי יצליחו לפגוע בממשלה, היא הדרך היעילה והקלה ביותר. החשש אינו מרפורמה משפטית, אלא מרפורמה כלכלית.
מכאן שאין פלא שבין יוזמי החרם נמצאים מנהלים שכיהנו במשרדי הממשלה הכלכליים ומבינים לעומק את משמעות הרפורמה. על כן ארגוני המחאה מעוניינים להפגין את כוחם גם בבחירות הקרובות לרשויות המקומיות. כך, למשל, בארגון "אחים לנשק" בודקים אם להריץ מועמדים כניסוי כלים וככלי לצבירת כוח לקראת הבחירות הכלליות.
לעצור את הדימום
ההתארגנות הזו מדירה שינה מעיניהם של לפיד וגנץ, שקרועים בין הצורך לשמר את כוחם לאי־היכולת לצאת בפומבי נגד המחאה והדמויות הבולטות בה מחשש שיאבדו מכוחם.
בשדה זה יש להזכיר את אביגדור ליברמן, שמזהה נטישה של מצביעים צעירים מקהילת עולי בריה"מ לכיוון המחאה, שחותרת תחת העוגנים המרכזיים של ישראל ביתנו: שנאת החרדים והרצון לשנות את הסטטוס קוו בתחום הדת והמדינה. המצוקה דוחפת את ליברמן, שמלכתחילה לא מצטיין במתינות, לאמירות קיצוניות יותר ויותר. התקווה היא להיות מתחרה רלוונטי, ולעצור את הדימום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו