הגיע הזמן לרשום איזו הערה קטנה, לתשומת ליבו של רה"מ נתניהו: אקסיוז מיי אינגליש, אבל אינאף איז אינאף. שצף הראיונות לרשתות השידור הזרות, בעיקר באנגלית ובעיקר באמריקה, מעביר בסוף מסר גם פנימה.
והמסר הזה מתחיל לתסכל. מה בעצם משדרת הנכונות להיכנס למסגרת של ראיון עיתונאי, לעיתים ביקורתי, בכלי תקשורת זרים - בעוד לציבור הישראלי אתה מקריא הצהרות סטריליות מהפודיום? איך זה שלג'ניפר וג'ימי מארקנסו יש את הפריבילגיה לצפות בראש ממשלת ישראל מתמודד, און קאמרה, עם שאלות קשות - בזמן שיעל ואמיר מגדרה צריכים להסתפק בסרטון של 40 שניות מבית החולים?
לא סדרת ההופעות בתקשורת הזרה היא הבעייתית פה, אלא היעדרם הבולט והמתריס של ראיונות משמעותיים כאן, בארץ, בעברית. המסר המועבר הוא שדעת הקהל המקומית לא נחשבת. שלישראלים, כולל מצביעי המחנה הלאומי, לא מגיעים דין וחשבון, ובטח לא תשובות לשאלות שבחודשים האחרונים הפכו אקוטיות, ושהגיעו לדרגה של לבטים קיומיים.
והביקורת הזו רלוונטית גם לשר המשפטים יריב לוין: אי אפשר להוביל מהלך רדיקלי, על אחת כמה וכמה רפורמה משטרית, על אחת כמה וכמה וכמה כזו שמעוררת מחאה אינטנסיבית - בלי לדבר באופן עקבי ורצוף עם הציבור בכלי התקשורת המרכזיים שלו. כל כלי התקשורת המרכזיים שלו. בלי תעדוף אידיאולוגי ובלי התניות פרסונליות.
והדילוג הזה מעל לראשה של דעת הקהל בארץ משדר עוד משהו, הרבה יותר מטריד מהחשש ל"חוסר הגינות" של כלי תקשורת מסוימים או ל"הטרלה" של אי-אלו מגישי אקטואליה מוטים. זה חשש מוצדק בחלקו, אבל הוא לא יכול להיות תירוץ להדרת רגליים מאולפנים. קשה? תתמודדו. מה גם שצרכני התקשורת בישראל יודעים טוב מאוד מאיזו פוזיציה מגיעים כמעט כל אחד ואחת מעיתונאי ישראל.
המסר החמור יותר שמועבר בעוצר הראיונות הלא רשמי הזה בארץ - בניגוד לנדיבות המופלגת כלפי התקשורת הזרה - הוא האדישות לדרמה הגדולה ששוטפת את הציבוריות, ואי-רצון מובלט לספק תשובות, להסביר מהלכים ואולי להרגיע במשהו את האווירה. אין פרקטיקה מפלגת מזו בימים האלה, והיא מותירה גם רבים מתומכי הממשלה והרפורמה חסרי אונים בימים של מחלוקת ציבורית וקיטוב.
דברו אל העם. ספיק טו דה פיפל.