צו השעה: ממשלת חירום לאומית

ממשלת חירום לאומית עכשיו. אחרי השבוע הזה אין ברירה. המדינה נמצאת במשבר שלא חווינו מאז מלחמת יום הכיפורים. מספיקה תחושת פירוק כדי לייצר מציאות מסוכנת. המשמעות ברורה. נתניהו יצטרך לוותר על ה"בן גבירים" ולהודיע לחרדים שנגמר המונופול על היהדות. מנגד, גנץ ולפיד יצטרכו להגדיר מנגנון לממשלת אחדות. ממשלת קיפאון שנועדה להציל את הבית. את הסוגיות המרכזיות ישימו בצד.

מה שקיים היום מסכן אותנו. את עתיד העם היהודי. אני יודע שיש רבים בקרב המוחים שלא מוכנים לשמוע על הליכוד. הם צודקים בחלק גדול מהטענות על מכונת הרעל. אבל אם זה לא היה ברור, אף אחד לא ניצח השבוע - רק המדינה הפסידה. ומכיוון שכך, עכשיו זה הזמן לשאול שאלות מהותיות על היעד הסופי. מה אתם רוצים ביום שאחרי ההפגנה?

מעל לדפי העיתון הזה אני מבקר את הממשלה בחצי השנה האחרונה. בעיניי הברית של הליכוד, החרדים, הזרם החרד"לי והכהניסטים, זו תקלה היסטורית לתנועה הציונית ולמחנה הלאומי. יש לי אחריות לכך שאנשי ימין הצביעו למפלגות האלה, ואני מבין בדיעבד שנפשית לא היתה להם אפשרות אחרת. זה כבר לא משנה דבר. זו המציאות וצריך להתמודד איתה.

ניסיתי לשכנע שצריך לעצור הכל ולהתפשר. להפגין, לצעוד. זה לא עבד. מה שקורה עכשיו משנה סדרי עולם. לא בתחום המשפטי, אלא בעיצוב המדינה. סלחו לי, אבל דווקא כמי שבעד שינויים במערכת המשפט, בעיניי הרפורמה הזאת שווה כקליפת השום. מצעד האיוולת. לא אכפת לי ממנה, אכפת לי ממדינת ישראל. השינוי הגדול היחיד שמתרחש עכשיו הוא שתיבת הפנדורה של בעיות היסוד במדינה נפתחה, ולהערכתי לא יהיה אפשר לסגור אותה. השוויון בנטל, חוסר המשילות במגזר הערבי, הסיאוב הפוליטי שמבוטא בחזירות של פיטורים ומינויים בשירות הציבורי.

כדי לתקן, צריך את היום שאחרי. עד אז חייבים לעצור את הדימום, את הפירוק. בניגוד לקוסמים מימין ומשמאל, אני לא מוצא שום אפשרות להחזיק את המקום הזה ללא שיתוף פעולה וללא מחויבות עמוקה של המפגינים. ישראלים טובים ואכפתיים שמשרתים בצבא, שמשלמים מסים ושמרגישים שהם מחזיקים על כתפיהם את מי שמזלזלים בהם. וכאן הבעיה שלי: הגישה הכי פופולרית עכשיו היא מלחמה עד הסוף. תומכי הקואליציה הוכיחו זאת עם הדהירה המטורפת לחוק לא חשוב שגרם פה למשבר.

ומנגד - הפסקת שירות במילואים למרות המחיר הכבד, משיכת השקעות, נרטיב ״שישלמו מחיר״, להחרים את הצד השני, להכניס אצבע בעין. אני שומע קולות קיצוניים - אולי מפני שאת אלה מהדהדים הכי חזק. קורא טענות ש"הם כבר לא אחים שלנו". בעיקר הכללה של כל הדתיים, המתנחלים, הימנים. בדיוק כמו הקריאות "שמאלנים בוגדים" שהליכוד אפשר להצמיח בתוכו תוך שהוא הורס כל חלקה טובה של ליברליזם.

אני מבין את הקריאה להילחם עד הסוף כי הגב לקיר, אבל איך זה פותר משהו? אי אפשר להגיע ככה לשום מקום, חוץ מעוד הפגנה. מי שחושב שבסוף הדרך נתפצל לשתי מדינות ולא תראו "אותם" יותר, לא מחפש תוצאה. זה כמו לחכות למשיח. במקרה הרע נעבור תהליך לבנוניזציה, נילחם זה בזה ונתפרק. האינטרס שלנו הוא למנוע את זה. הפכנו למדינה מצליחה גם בזכות האוכלוסייה המגוונת. ההון האנושי. מי שרוצה תקווה צריך לחשוב מה יכול לקום פה ביום שאחרי הממשלה הזאת. איך מתקנים. התשובה היא ברית ציונית. המתונים. אפשר מחר להקים ממשלת חירום שתהווה גשר בדרך לשם, ממשלה לזמן קצוב, כדי להציל את ישראל.

ולמי שחושב שמלחמה כזו תספק משהו בבחירות, אז אין סיכוי לממשלת שמאל־מרכז. אין מספרים כאלה. אין עם כזה. רוב הציבור ימני בעמדותיו המדיניות וליברלי בערכיו. כשליש ממצביעי הקואליציה מתביישים באמירות ובמעשים של הממשלה. רובם לא רוצים לפרק את המדינה, להילחם בבני עמם "כי נשבר לנו". הם רוצים תקווה ורגיעה. אנשים מוזרים כאלה.

האבסורד הוא שדווקא הקיצונים משתלטים. כל מי שמעז להגיד שצריך לשבת ולהתפשר - כותשים אותו. "יושב על הגדר", חלבי, פחדן, משמיד הדמוקרטיה. מי שמתנגד לקריאות על מרי אזרחי של ברק ויאיר גולן הופך לביביסט, ומי שטוען שאסור להכניס את צה"ל למאבק ולקרוא להפסקת מילואים הוא בעצם משת"פ של הממשלה.

איך אני יודע? כי אני בקו האש. בין תומכי הממשלה, שרואים בכל ביקורת "בגידה", לבין קיצוני המחאה. ראו את המתקפות על גנץ. אפילו לפיד חטף כשנדמה היה שהוא בוחן פשרה. המחנה שנלחם בממשלה הוא רחב, החלק המרכזי שלו תפס בחוכמה בעלות מחדש על הדגל. ערכים ציוניים כמו הגנה על המולדת, אחרי שנים של נמנום. אבל יש בו גם "מהפכנים" מקצוענים. למרות האנרגיות, הם לא הפתרון. במלחמה אתה יורה באויב, במאבק אזרחי מדובר בירי מילים. עכשיו יש אנשי מחאה שיורים חופשי באנשים שלהם - במרכז, וקל וחומר בשותפים פוטנציאליים מהימין הציוני, שלא מרגיש נוח עם ה"ללכת עד הסוף", עם ה"אנחנו מול הם".

ההקצנה היא לא רק קוריוז, היא בעיית עומק. הסיכוי היחיד לפתרון הוא לבנות כאן ממשלת אחדות ציונית, שתתעסק בשילוב החרדים, החזרת המשילות במגזר הערבי ויצירת חוקה. בינתיים צריך גישור חירום. נתניהו הוא כבר לא השאלה המרכזית. רק איך עוברים את הסכנה הזאת.

כתבתי לא פעם שהמפתח הוא חיבור הימין הציוני, שנעלם בבחירות האחרונות. לא המרכז יכריע, אלא הימין הזה, שהמילטנטים לא אוהבים. ההוא שלא נוח לו עם חסימת כבישים ועם דגל וחצי של אש"ף בתוך 100 אלף דגלים. השותפות הטבעית אמורה להיות עם מי שמשרת בצבא ומשלם מסים. מי שחולק בערכים ליברליים בסיסיים לצד ערכים לאומיים. בינתיים, אנחנו בניסיון לעצור הכל ולהיזכר שיש לנו מדינה אחת. 

פינה טובה

לפני שבועיים יצאתי לטיול ג'יפים בגליל. בדרך מרכס יודפת לכיוון עמק בית נטופה נתקלנו בנדב, ששמר על מעיין שנמצא לקראת סיום תהליך בנייה. בריכה מדופנת וספסלים עם פינות צל. שוחחנו, והתברר שזה מיזם של תלמידי תיכון "אדם ואדמה - סניף תבור" להנצחת נרצחי הפיגועים האחרונים: רינה ומאיה די, יעקב ואשר פלאי ויגל והלל יניב. מעיין האחים עין נטופה. התלמידים השיגו אישורים, והשבוע סיימו את המיזם. מישהו השחית את השלט, אך הם נחושים להפוך את המעיין לאתר מבוקש. הם ישמחו אם תבואו לטבול, לראות את הנוף, לשתות קפה ולעזור בניקיון ובהשקיית העצים. ארץ ישראל נראית מצוין משם.