בין תקיעת אצבע בעין אחת לחברתה: על הקואליציה להבין שיש אזרחים נוספים לבד ממצביעיה

אחד הטיעונים החוזרים בדיונים סביב המאבק ברפורמה המשפטית מתבסס על ההשוואה לתקופת ההתנתקות.
תומכי הרפורמה והמתנגדים להפגנות עושים השוואה בין היחס השונה מהמשטרה על חסימות כבישים בתקופת ההתנתקות ("חרא עליהם שיישרפו", ניסו שחם) לחסימת הכבישים היום (צעדות עמי אשד ומדורות באיילון), בין כמות כתבי האישום המרובה אז לבין זו המועטה היום.

ועדיין, אמנם באותה תקופה לא היה סלפי אבל מאד ברור שאם מישהו מתומכי ההתנתקות היה נעמד על טרקטור יום אחרי הריסות גוש קטיף ועושה סלפי מחויך הוא היה חוטף וחוטף חזק.

בניגוד להצבעות על תקציב או תיקונים חברתיים חשובים, האווירה בכנסת אחרי ההצבעה לא הייתה אווירה שמחה. נתניהו, גלנט, סמוטריץ' או דרעי מיהרו לצאת מהמליאה בתום ההצבעה. גם לוין שאמור היה לעמוד במרכז החגיגה וכפי שעושים שרים במצב דומה לקפץ בין אולפן לאולפן ולגרוף על הצלחתו כמה נקודות לא ערך מסיבת עיתונאים ומסרב להתראיין. תמונות הסלפי במליאה היו מיותרות. לא תוקעים אצבע בעין, לא חוגגים על חשבון כאב של אחים.

גם אם מתנגדי הרפורמה טועים ודיקטטורה לא תתפתח כאן אסור להתעלם מהרגשות הקשים שהם חשים בתקופה האחרונה. זה לא חברי, לא אנושי ולא מוסרי.

ומתקיעת אצבע בעין אחת לתקיעת אצבע בעין אחרת: פרסום חוק לימוד יסוד התורה על ידי ח"כ משה רוט מיהדות התורה בבוקר שאחרי ההצבעה על עילת הסבירות, כשאזרחים רבים חשים תחושות קשות הוא צעד הזוי. אם הגשתו הייתה במזיד זו רשעות לא סבירה, אם היא נעשתה בתמימות זאת שלומיאליות מטורללת.

מעבר לשאלת התזמון, סוגיית הגיוס שצפויה להיחקק בצורת חבילת חוקים הכוללת את חוק יסוד לימוד התורה (קביעה שלימוד התורה הוא ערך עליון), חוק דחיית שירות (הפטור מגיוס) וחוק הוקרת השירות (העלאת שכר המשרתים) הוא חוק חשוב, מהותי ודרמטי אפילו יותר מהרפורמה המשפטית. בעוד הרפורמה המשפטית נוגעת בשינוי מערכת המשפט, חוק הגיוס צפוי להנציח באופן רשמי אי שיוויון בין אזרח לאזרח. בין בחור שחייב ללכת לצבא לבחור שיקבל פטור וילך לישיבה.

יש בו כמה נקודות אור ומחשבה נכונה כמו העלאת שכר המשרתים או הורדת גיל הפטור כך שחרדים יוכלו להשתלב בשוק התעסוקה מוקדם יותר אבל האמירה הרשמית של מדינת ישראל שישנה אפליה בין אדם לאדם היא אמירה קשה מאד, לא שוויונית וקשה מאד לעיכול.