עימותים בין שוטרים למפגינים בירושלים. צילום: אי.אף.פי

למרות שזה מרגיש כאילו השמים נפלו - הבית לא ייחרב וקץ הדמוקרטיה לא הגיע

אני זוכר את תחושות האבל וההלם שטלטלו את גופי, בעת יציאת האוטובוסים, עם מגורשי נווה דקלים • חששתי שמהאסון הזה לא נתאושש, אבל המשכתי לשרת במילואים והמדינה המשיכה להתקיים • ככל שיחלוף הזמן, מאות האלפים שייאוש זעם וחרדה, ממלאים היום את ליבם ישמחו על כך שהממלכתיות הישראלית, הדמוקרטית ניצלה, כי כולנו יודעים שאין לנו ארץ אחרת

חללים רבים הפילה הממלכתיות הישראלית מאז נוסדה. הראשונה הייתה אניית אלטלנה ביוני 1948. בסוף אותו קיץ הורה בן גוריון על פירוק הפלמ"ח והמחתרות הלאומיות.

שלוש שנים אחר כך, בסיבוב הבא בין בן גוריון לבגין, צר האחרון על הכנסת בגלל הסכם השילומים. בסוף אותו עשור יצאו תושבי ואדי סאליב, למחאות המוניות בשל אפליה וקיפוח. התקוממות דומה פרצה כעשר שנים לאחר מכן בירושלים.

שעה קלה לאחר ההצבעה - מפגינים חוסמים את צומת קפלן%2F%2F שי קוריאנסקי

הקורבנות הבאים היו הנופלים במלחמת יום הכיפורים, שחבריהם ששבו משדה הקרב חשו שהמדינה בגדה בם. בשנות ה-80, להבדיל בין המתים לחיים, הקיבוצניקים שבראייתם הקימו את המדינה, ראו אותה כמי שתקעה סכין בגבם.

ב-1996, שמעון פרס ותומכיו, חשבו שגנבו להם את המדינה. תשע שנים לאחר מכן, אותה מדינה התהפכה על עשרת אלפי המתיישבים בצפון השומרון ורצועת עזה, ועל מיליוני התומכים שלהם בכל הארץ. זו לפחות הייתה הרגשתם המרירה.

השמים נפלו

השנה, בקיץ תשפ"ג, זהו המחנה המשפטי-תקשורתי-אקטיביסטי, מהחזקים שקמו בישראל, המרגיש שהשמים נפלו והקץ הגיע.

המחאה על רקע העברת חוק צמצום עילת הסבירות, צילום: ללא קרדיט
"עם רגשות לא מתווכחים",

עם רגשות לא מתווכחים. שום טיעון לא ינצח אתם. אני אומר זה כי בעצמי הייתי שם. בימים האלה בדיוק לפני י"ח שנים. כמו היום אני זוכר את תחושות האבל וההלם שטלטלו את גופי, בעת יציאת האוטובוסים, עם מגורשי נווה דקלים. לא האמנתי שהמדינה שאני כל כך אוהב, תהיה מסוגלת למעשה כה בלתי אנושי, של עקירת אלפים ממקור חייהם וממפעל חייהם, אל עתיד לא נודע.

כשהסתיים הפינוי, שבוע לאחר תשעה באב, הבנתי רציונלית שהחיים יימשכו. רגשית, נדמה היה לי שמה שהיה לא יהיה עוד, ושמהאסון הזה לא נתאושש. אמנם לא פסקתי לומר את התפילה לשלום המדינה, כפי שעשו לא מעט מחבריי, אבל מאוד לא רציתי להיענות לצו המילואים שקיבלתי כמה חודשים לאחר מכן. מה גם, שראש אכ"א דאז, אלעזר שטרן, הוסיף חטא על פשע והוציא את תושבי יו"ש, שאני אחד מהם, מיחידותינו האורגינליות להגמ"ר.

איש אינו רוצה מלחמת אחים

אבל המשכתי לשרת במילואים, והמדינה המשיכה להתקיים. וכמו כל הקבוצות הקודמות שחשו את מהלומת הממלכה הדמוקרטית, והתאוששו, כך יהיה גם בפעם הזו. איש אינו רוצה, חלילה, מלחמת אחים. אף אחד לא שמח לאיד.

דווקא משום שלקחי חורבן הבית, בגלל שנאת חינם, בימים האלה לפני 1954 שנים מושרשים בקרב כל חלקי העם, חורבן שלישי לא יהיה. וקץ הדמוקרטיה לא הגיע ולא יגיע. גם "דמוקרטיה חלולה" לא תבוא.

מאות האלפים שייאוש זעם וחרדה, ממלאים היום את ליבם, ושלאורך תקופת המחאה היו נחושים אך לא אלימים, יתגברו על הפצע. אינני מסכים איתם אך ברור לי שהם לא ימוטטו את הבית על יושביו.

וככל שיחלוף הזמן, בצד האכזבה והמרירות על ההפסד, הם ישמחו על כך שהממלכתיות הישראלית, הדמוקרטית כמובן, ניצלה. כי דווקא בימי אבלות אלה, כולנו יודעים שאין לנו ארץ אחרת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...