מי ביקש מלחמת עצמאות: המחאה עורגת לעבר אידילי - בלי ימין ומזרחים

ניסיתי להבין את מקור האובססיה שיש לכמה ממובילי המחאה ודובריה עם דור 48' • משמעותה העמוקה של האנלוגיה למלחמת העצמאות קשורה דווקא במה שלא היה בה • מאחורי המעטפת המיתולוגית ונוטפת הסמליות, רוחשת תנועה ריאקציונרית השואפת לרסטורציה של המשטר הישן

איתן אורקיבי. צילום: אריק סולטן

ניסיתי להבין השבוע את מקור האובססיה שיש לכמה ממובילי המחאה ודובריה עם דור 48'. בשביל דמויות כמו אהוד ברק או הח"כים רם בן ברק ומרב מיכאלי, המחאה היא "מלחמת העצמאות השנייה של ישראל". כולם שם נורא נאמנים פתאום למגילת העצמאות, וכל חסימת כביש היא שיירת משוריינים בבאב אל־וואד.

זה בוודאי עונה על הצורך הפסיכולוגי להקנות חשיבות מכוננת לפעולה הקולקטיבית. זו אכן מחאה גדולה, מרשימה, סוחפת ובוודאי משפיעה. אבל כדי להתמיד במאבק שבוע אחר שבוע, מפגינים עם דגלים על הכתפיים צריכים להרגיש שהם עושים משהו שהוא יותר מחשוב - משהו נשגב, דבר־מה בסדר גודל גאולי, כמו הולדת אומה. הם צריכים להרגיש שהם־הם נערה ונער עם מגש הכסף, כל מוצ"ש אצל היועמ"ש, בבלפור, ועכשיו בקפלן.

לוחמי כיפור 73 שרים התקווה בנתב"ג // מישל בראונשטיין

איפה זה שם את כל היתר? אם אלה לוחמי הקוממיות, האם זה אומר שהממשלה שנגדה מתנהלת "מלחמת העצמאות 2" היא בגדר צבאות ערב? והאם תומכי הממשלה (והרפורמה) הם בחזקת מועמדים לגירוש נכבאי או לחיים תחת ממשל צבאי?

ריסטארט למשטר הישן

התשובה היא לכאורה כן, הממשלה ותומכיה הם האויב. אבל משמעותה העמוקה של האנלוגיה למלחמת העצמאות קשורה דווקא במה שלא היה בה, וליתר דיוק - במי שלא היו בה מלכתחילה, ובמי שהודרו במשך שנים מהיוקרה הנלווית לשותפות בהקמת המדינה. והכוונה, כמובן, היא לבני העלייה ההמונית מארצות ערב שהגיעו רק אחרי הנס של 48', ורק כעבור דור, כשבניהם השתתפו במלחמת ששת הימים, יכלו להרגיש חלק מהאתוס המלחמתי המכונן. והכוונה, כמובן, היא גם ללוחמי המחתרות, שנופליהן וגיבוריהן הודרו מהיכלי הזיכרון הלאומי.

האובססיה של המחאה עם מלחמת העצמאות קשורה, ברובד העמוק, בערגה עמוקה למציאות קדומה, אידילית, שבה היה המרחב הציוני נקי ככל האפשר מימין וממזרחים. כיסופים לעידן אוטופי של הגמוניה אידיאולוגית ותרבותית, בלי תחרות וללא שותפים. ולכן זו מלחמת העצמאות: מלחמה שבסופה יושב על כנו "הסדר הטבעי" של הדברים, מלחמת עצמאות שתתקן את הסטייה מהפרוגרמה המכוננת של הציונות; שתביא סוף־סוף מזור למצוקות באוטופיה המקולקלת.

המחאה בתל אביב, "תנועה ריאקציונרית", צילום: אי.אף.פי

מאחורי המעטפת המיתולוגית ונוטפת הסמליות, רוחשת בעצם תנועה ריאקציונרית השואפת לרסטורציה של המשטר הישן; להשבת החפיפה המלאה בין ההגמוניה הכלכלית, הביטחונית, התרבותית והמשפטית - להגמוניה הפוליטית. המצב הסוציולוגי הייחודי בישראל, שבו שורר מבנה של אליטות צולבות - ומתנגשות - צורם לצאצאי המשטר הישן.

אם מתקיים בישראל משהו דמוי מלחמת עצמאות - במובן של יצירת סדר מכונן חדש, שוויוני, מתוקן יותר - הוא מוכרח להימשך בכיוון שאותו הוביל המחנה הלאומי מאז מהפך 77': צמצום הפערים החברתיים ונטרול משטר הפריבילגיות. זה בא לידי ביטוי בזינוקו של מעמד בינוני־מזרחי חדש, בפריצת מסלולי מוביליות חברתית שהיו חסומים קודם לכן, וביצירת מבנה הזדמנויות פוליטיות שאפשר לא רק לתנועה הציבורית לשבת סביב שולחן הממשלה, אלא גם לשכונות, לערי הפריפריה ולכל מי שלא השתייך לזרם המרכזי: מזרחים, דתיים, חרדים.

חיפה, הפגנת הייטקיסטים בצומת מתמ, צילום: הרצי שפירא

התקוממות ניאו־מפא"יניקית

צריך, אפוא, לשים לב על מה מבוסס האימפקט האמיתי של המחאה: לא על השיבוש ועל חסימת הצירים. אלה בוודאי מייצרים אווירת קונפליקט והתנגדות אזרחית - ואני רוחש כבוד אישי עצום למחויבות האזרחית של כל אחד ואחת מהצועדים ברחובות. אבל כוח ההשפעה האמיתי מצוי בידיים של מי שיכולים להפעיל מנופי לחץ על הממשלה.

יש סיבה לכך שמישהו כמו אלוף (מיל') עמוס ידלין יכול להיות שותף לפרסום מודעת תמיכה בסרבנות פוליטית - סליחה! "אי־התנדבות" - בלי לחשוש מסנקציה חברתית נחושה בצורת ביזוי, נידוי וגירוש מהפרהסיה. האם יש הבדל מהותי, רעיוני, בינו לבין ועד רבני יש"ע שפסק שפקודת פינוי יישובים מיהודה ושומרון אינה הלכתית, ובכך עודד גם הוא סרבנות מימין? ברור שלא. אבל רבני יש"ע גונו בחריפות חסרת תקדים על ידי הממסד הפוליטי והתקשורתי - ואילו ידלין וחבריו נהנים מחליפת הגנה ממסדית וממאגרי יוקרה אינסופיים. אלה היו בסך הכל רבנים משולי החברה, ואילו הוא ניאו־מפא"יניק חשוב ועילאי, שרוכב על אדי הסטטוס השיוכי והסמלי של אבותיו.

מצג מחאה בת"א, "כל הזמן הפחדות: ומה תעשו בלי הטייסים? ומה תעשו בלי אמריקה?", צילום: איי.פי

צריך לשים לב איך בעצם כל ברוני הממסד הביטחוני, הכלכלי והדיפלומטי - ותיבת התהודה התקשורתית שלהם - לא משמיעים טיעונים בני־ויכוח ביחס לרפורמה, ולא עוסקים בשיחה רציונלית עם דעת הקהל. הכל מתחיל ונגמר באיומים: פרישה, סירוב, הסתת השקעות וליבוי לחץ בינלאומי. כל הזמן הפחדות: ומה תעשו בלי הטייסים? ומה תעשו בלי אמריקה? אלה לא כלי מחאה, ובטח לא עממית - זה ניצול היתרון המעמדי לכפיית מדיניות על הציבור ועל הממשלה. זו שבירת השיח האזרחי, שהוא נשמת אפה של דמוקרטיה פרלמנטרית.

אם יש מלחמת עצמאות לנהל בישראל, הרי זו מלחמת העצמאות האזרחית נגד המעמד השליט. זו לא צריכה להיות מערכה גסה, כוחנית ואלימה. להפך, זו צריכה להיות תנועה גאה, זקופה ואדיבה. היא צריכה להיות מבוססת על דחייה טוטאלית של אולטימטומים בריוניים, לצד דיאלוג עם הקהלים המושפעים מהם. היא צריכה להתבסס על אחריות למרקם החברתי ולאינטרסים הלאומיים, תוך עמידה החלטית על זכותו של המרכז הפוליטי לממש את מדיניותו באופן דמוקרטי.

גם מי שרוצה בפשרה במאבק הנוכחי, כמוני, צריך להכיר בכך שאסור לייצר תקדים של כריעת ברך בפני האליטות. רק כך יושלם באמת מהפך 77'. רק אז תמומש עצמאות ישראל כולה: הראשונה, השנייה, ובתקווה - גם השלישית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר