אסון הפלגנות: אלה השבטים החדשים של ישראל

נדרש אתחול החזון: יותר מדי אנשים לא רוצים שנחיה פה זה לצד זה. רובם התייאשו מלתקן. אחרים בוחרים בציניות פוליטית לקדם הפרדה. מי שלא מודאג, שמזלזל במה שעבר עלינו השבוע, במה שקורה כאן בחצי השנה האחרונה - לא אוהב מספיק את המדינה. 

לפני שמונה שנים בדיוק נשא נשיא המדינה דאז רובי ריבלין את נאום השבטים המפורסם. יש פה ארבעה שבטים, הוא טען. חילוני, חרדי, דתי־לאומי וערבי. כל אחד צורך תקשורת משלו, לומד במוסדות חינוכיים משלו, מדבר לפעמים בשפה משלו ובגיל 18 הולך למסלול משלו. הפתרון הוא לכבד ולחיות זה לצד זה. איש תחת גפנו ובתוך שבטו.

היה זה ההפך מחזון כור ההיתוך של בן־גוריון. הפוך מהתפיסה האישית שלי. בעיניי השבטיות היא אסון, לא מציאות שיש להכיר בה. הנשיא ואני ניהלנו ויכוח פומבי. כתבנו ספר יחד. הוא עם התפיסה שלו, ואני מתוך אמונה שחייבים להמשיך עם כור ההיתוך. שתהיה פה אידיאה אחת של צעיר ישראלי שמדבר עברית תקנית, לומד במוסדות חינוך ממלכתיים על האתוס הציוני ומתגייס לצבא או לשירות לאומי בבוא הזמן. כן, גם הצעיר החרדי והצעיר הערבי־ישראלי.

השבוע התנפצה לי התפיסה הזאת בפנים. ככה, מול המראות ברחובות, הקולות בכנסת. אין פה אתוס אחד, אין אידיאה, יש פה כאוס עצום נטול יד מכוונת. מדינת ישראל נמצאת במשבר שרק הולך ומעמיק, ואני לא מזהה במרחב הפוליטי הקיים אנשי פתרונות. מיותר לכתוב בטור הזה על תפקיד ההנהגה ועל אחריותה על מה שקורה תחתיה. ברעש הקיים, משחק ההאשמות הפך לעובדה מוגמרת. מיותר. מה שנדרש הוא נאום שבטים מעודכן עם פתרון פוליטי. נתחיל בכך שבמקום ארבעה שבטים, יש פה בריתות של תתי־קבוצות, לפעמים נטולות ערכים משותפים. כותב מילים אלה כנראה משתייך לקבוצה הקטנה שבהן - הימין הציוני.

יש את ברית השלטון - תערובת של יהודים ציונים ולא ציונים, ימין וסוציאליסטים. יש ערבים שבהם שולטים הקולות הלאומניים; שמאל קיצוני; ומרכז־שמאל שמשלם את רוב המסים ונושא בנטל הביטחון, אך כל רצונו הוא בשלטון כמוהו. ברית השלטון היא המרכיב שמוביל את המדינה ל"שב ואל תעשה", למעט ויכוח על הרפורמה המשפטית. בחצי השנה האחרונה לא קרה כלום. וכשכלום זו החלטה - יש פחות משילות במגזר הערבי, פחות משילות בשטח C עם בנייה פלשתינית פראית. פחות מהכל.

חלק קבוע בברית השלטון הוא המפלגות החרדיות כמקשה אחת. למרות השוני, החרדים ביחד. כל כך ביחד, שגם מי שמתנגד לממסד החרדי, ושמזהה את החידלון ואת הדהרה לעוני ולנחשלות כלכלית, לא יכול להתנתק פוליטית. לצידם חלק גדול מהליכוד, ובסוף הזרם החרד"לי בציונות הדתית. הברית הזו מקדמת מונופול של היהדות החרדית על מוסדות הדת. תמיד שליטה חרדית, תמיד הלכה כבני ברק ולא כגבעת שמואל, שחרור המוני של יהודים משירות צבאי, ובעיקר שחרור ישראל מהאתוס הציוני.

בדומה לחלוצים שפרקו את עול היהדות, ברית השלטון פורקת את עול הציונות. קראתי השבוע מניפסט של גלית דיסטל אטבריאן. אישה עשירה שגרה בבית מידות באחד מהיישובים הכי יוקרתיים בארץ. סופרת מוצלחת, והיום שרה שאמורה לעסוק בהסברה. הנרטיב הוא דיכוי ציוני. תנועה מפוארת שייבשה ביצות, שהקימה יישובים, וגם קיבוצים בגבולות הארץ, שנלחמה בערבים מסביב, שאיבדה עשירית מהיישוב, שהקימה כלכלה פורחת, מדע מתקדם, אוניברסיטאות - מתוארת על ידיה כמין כוח אימפריאלסטי שנועד לדכא את בני עדות המזרח. לא חצי כוס ריקה - בלי כוס בכלל, רק מלחמת מעמדות נוסח קרל מרקס. לכל טענה שלה יש בסיס, ויש המון מה לבקר, אבל בחייאת, זה מה שהמדינה הזו עשתה? זה מה שהציונות מהווה בשביל השרה? קולות דומים משמיע אמסלם. כאילו כל המדינה ומוסדותיה הם האויב. הטייס הוותיק שהפגין ונפצע בעין הוא צפונבון. אין לו עבר מפואר ששווה לכבד או אפילו להתווכח איתו. כל מי שהתקדם, לא משנה מוצאו, הוא אשכנזי ששייך לאליטות.

אגב, נתניהו, גלנט, גמליאל, ארדן, אופיר כץ, ישראל כ"ץ, יולי, דיכטר, קיש, ארבל, מרגי ואחרים לא באמת שייכים לברית השלטון הזאת. הם שם רק כדי לשרוד פוליטית. אי אפשר אחרת מבחינתם.
חרף המאבק במגזר הערבי בין הלאומנים למשתלבים כמו מנסור עבאס, הראשונים תמיד מנצחים. אין להם הזדהות עם המדינה, ובטח לא עם האתוס הציוני.

וכך גם לשמאל הקיצוני, שלא סובל את אופייה הלאומי של ישראל, ללא קשר לרפורמה או לנתניהו. הוא נלחם בציונות ומביט בעיניים כלות בשמאל־מרכז, השבט הגדול שהתנתק ממנו, ומרים את דגל הלאום. השבט הזה מאמץ סממנים צבאיים כמו פעם, ומדבר על ציונות שוב ושוב. למרות זאת, כשמגיעים לדיון מדיני או לאומי, השמאל־מרכז מעדיף את גישת ה"שב ואל תעשה" - "שב ואל תעשה" בשוויון בנטל, "שב ואל תעשה" בבנייה בבקעה או בייהוד הנגב והגליל. כן, המילה הזאת - "ייהוד". האזורים האלה שהפכו לאקס־טריטוריה בחסות ממשלות ישראל.

ויש אותנו, מיעוט הימין הציוני. החלק שיש הטוענים שנכחד בבחירות האחרונות. עם מדינה יהודית בלי לגמגם, תוך שוויון מלא למיעוטים שנלחמים לצידנו, כמו הדרוזים, ויד קשה מאוד כלפי הלאומנות הערבית. שלא מוכנים שהחרדים יקבעו איזו יהדות נכונה, ושמאמינים באותם הערכים הישנים, כולל בהגנה על המולדת. להתגייס, לשרת, לא לאיים בסירוב להגיע למילואים - גם כשנאבקים בממשלה.
ובעיקר, עם תודעת מיעוט שמחייבת להבין שהסיפור כולו הוא גשרים - או להתפרק לרסיסים. הברית הטבעית היא של כל מי שמאמין עדיין באתוס הציוני.

ארתור פינקלשטיין, היועץ המפורסם, טבע בפוליטיקה הישראלית את מאבק היהודים מול הישראלים. הוא היה יהודי גלותי רודף בצע, שלא הבין את משמעות המדינה הריבונית. נטורי קרתא הם יהודים אנטי־ציונים, ויש גם ישראלים לא־ציונים. אך המדינה הזו הוקמה אך ורק הודות לתנועה הציונית. מפני שעלו להר. תנועה חילונית־ליברלית עם שותפים דתיים מתנועת המזרחי. שם טמון הפתרון.

הפינה הטובה: דון קישוט משפטי

לפני 20 שנה הוקם ארגון שורת הדין על ידי עו"ד ניצנה דרשן־לייטנר. הרעיון: מלחמה כלכלית בארגוני הטרור דרך תביעות אזרחיות של נפגעים. מאות תביעות הוגשו לבתי משפט ברחבי העולם, ומאות מיליוני דולרים חולטו מבנקים שסייעו לטרוריסטים. בשנים האחרונות נאבק הארגון בהחלטות של חברות גדולות להחרים את ישראל. כך Airbnb ובן אנד ג'ריס חזרו בהן בעקבות ההליכים המשפטיים. כדי להצליח להילחם בטחנות רוח, צריך הרבה אנרגיה. צריך מישהו שייקח את תפקיד הדון קישוט והסנצ'ו פנסה. תודה לאל.