מבצע בית וגן: תמונה במקום ניצחון

כדי להבין עד כמה עבדו עלינו בעיניים בשבוע האחרון בג'נין, חשוב לחזור אחורה בזמן. כשנה לפני פרוץ הסכמי אוסלו, בשלהי 1992, ערכתי מסע למחוזות ארגון "הפנתר השחור" של צפון השומרון. האזור הזה, יחד עם מחנה הפליטים של ג'נין, תפקד כסמי־ממלכת טרור רק כשנה קודם לביקור שלי, במהלך האינתיפאדה הראשונה. כדי להיכנס לכפרים שבאזור ג'נין צריך היה צוות חטיבתי משוריין, שגם הוא היה נתקל בבקבוקי תבערה וירי.

רק שערב הסכמי אוסלו נכנסתי ללא בעיה אל הכפר עראבה שבשומרון ללא התרעה מראש, במכונית לא ממוגנת בעלת מספר צהוב. פגשתי שם שרידים מוכים של פעילי הפנתר השחור, שעדיין נמלטו מידו הארוכה של צה"ל. כי בשנים 1991-1990 צה"ל הסיר סוף־סוף את הכפפות והחל לצוד את המחבלים. הוא הפסיק לאותת ולשלוח מסרים והחל לחסל את הטרור ואת הטרוריסטים. לכן, ערב הסכמי אוסלו לא היו בצפון השומרון וביו"ש טרור או אינתיפאדה. רק הכנסתו של אש"ף לשטח על ידי גאוני אוסלו טרפה את הכל.

בחודש מארס 2002, אחרי שהשלום של רבין ופרס הניב נהרות של דם, נכנס צה"ל למחנה הפליטים ג'נין, כחלק ממבצע חומת מגן. אמנם גם אז ריחמו על אכזרים ולכן ספגנו הרוגים מיותרים, אבל צה"ל בא אז לנצח - לעקור ולחסל את הטרור - ועשה את זה. כמה חבל שההתנתקות והמשך טיפוח הפרטנרים מאש"ף סיכלו, לימים, גם את הישגי חומת מגן.

רק שצה"ל לא בא השבוע לעקור את הטרור במחנה ג'נין. עם כל ההערכה למקצועיות, לאומץ ולנחישות של דרגי השדה, בכירי צה"ל והממשלה באו להערים עלינו, לא לנצח. כך, בניגוד לעקרון ההפתעה במערכה, ישראל הודיעה מבעוד מועד לרשות הפלשתינית על כוונתה להיכנס למחנה, וזו הזהירה את כל בכירי צבא המחבלים, שנמלטו מהמחנה לפני כניסת ראשון החיילים. לכן חוסלו רק 13 מחבלים צעירים מאוד, שלא הבינו את שם המשחק, בעוד כל הבכירים ומרבית נושאי הנשק נמלטים לשעה קלה לעיר ג'נין עצמה.

והנה, צה"ל והשב"כ אפילו לא ניסו לרדוף ולחסל מי מהם מחוץ למחנה. שהרי מטרת המבצע לא היתה לפגוע יסודית בתשתית הטרור, שמורכבת קודם כל מהטרוריסטים עצמם, אלא לשדר לציבור הישראלי תמונות של נחישות ועשייה. מראית עין במקום מעשה, מתוך תקווה פתטית שגם צבא הטרור של השומרון יתרשם ממנה. אין כמו התמונה האנטי־צבאית של חיילי צה"ל הניצבים בפתח המחנה, כדי להמחיש מה באמת עשה שם צה"ל: תמונה במקום ניצחון.

באדיבות הפרטנר

שורש האיוולת שהוביל להחמצת המבצע של השבוע נובע ממורך לב ומקונספציה, שלפיה הרשות הפלשתינית ורק היא תעשה לנו את העבודה. היא שתרים עכשיו את המקל ותרגיע את הטרור בשומרון, ולכן חייבים לשמר ולחזק אותה. רק שכרגיל, העובדות מורות על ההפך הגמור. כך, אם יש הישג אחד ודאי מאירועי השבוע, הוא דווקא החלשת שלטון אבו מאזן. לא בכדי הושלכו השבוע שניים מבכירי הרשות מהלוויות ההרוגים בקריאות "החוצה בוגדים".

ואילו בכירי הפרטנר מרמאללה, במקום למלא את התפקיד האחראי שמייעדים להם ישראל וארה"ב, ניסו להוכיח, בתגובה להאשמות הפלשתיניות בבגידה, שהם בכלל מובילים את הטרור נגד האויב הציוני. בין היתר, פרסמו רשימה של 23 מחבלים הרוגים מהחודשים האחרונים, תוך התגאות שאלו נמנים עם המנגנונים שלהם. הרשות גם נלחמה לתקן פרסומים, שטענו כי כל המחבלים ההרוגים נמנים עם גייסות הג'יהאד האסלאמי, ועמדה על כך שחלקם אנשי פת"ח.

התגאות הפרטנר בחלק המשמעותי שהוא לוקח בטרור נגדנו מדהימה, אבל נכונה. אכן, רבים מלובשי המדים במנגנונים הם קצינים ביום ומחבלים בלילות. לא בכדי הודה השבוע בראיון זיאד נחאלה, מזכ"ל הג'יהאד האסלאמי, כי הארגון שלו מחמש אנשי פת"ח בהוראת איראן, ודורש מהם שיישארו בשורות הרשות וייקחו חלק בטרור. הרטוריקה האנטי־ישראלית של אבו מאזן ואנשיו מובילה למעשים, לא רק לדיבורים ולהסתה.

ברמה הטקטית הושמדו השבוע אמצעי לחימה והוחרמו כלי נשק, הומחש שצה"ל יכול להיכנס למחנה ג'נין, בניגוד לעזה. אבל לא נעשה דבר מהותי נגד האויב והטרור. זה יקרה רק כאשר ישתנה אורח המחשבה של אוסלו מהיסוד, רק כאשר צה"ל יקבל שוב הוראה, כמו ב־1991, לעקור את האויב, לרבות זה שיושב ברמאללה.

לגלות את ישראל מחדש

לקחתי לעצמי כמה ימים, בשבוע שעבר, להיות תייר בארץ, לרגל ביקורם של חברים לא יהודים מאמריקה הגדולה. חבשתי לרגע את משקפי התייר, ומה נאמר - זה מומלץ בחום. כי כאשר מרימים את הראש מהוויכוחים ומהמחלוקות שבהם אנחנו מרעילים את חיינו ומביטים סביב פשוט קשה להאמין. מה שיש לנו להציג ולהציע, מה שהשגנו ונשיג אם לא נהרוס במו ידינו, נמצא מעבר לכל דמיון. כל תייר מזדמן שנחשף לתמונה משתאה ומתפעל.

נתחיל מירושלים, המושמצת והמקוטבת, שאין כמוה לשפע ולעניין. שוטטנו בתצוגה החדשה במגדל דוד ובמנהרות הכותל, בשווקים השוקקים ומלאי התיירים בעיר העתיקה ובמחנה יהודה. ביקרנו במוזיאון ישראל ובעין כרם. גילינו מחדש עיר שלא מפסיקה להתחדש, ואין בה סוף ליופי ולתוכן. והאורחים - הם התקשו לעכל את השילוב שאין כמוהו בעולם - בין ישן לחדש, בין היסטוריה להווה ולעתיד.

ירדנו לים המלח המוזר והייחודי, שמרתק במיוחד את מי שבא מבחוץ, בואכה מצדה ועין גדי. ואחר כך צפונה לעתיקות המרתקות של בית שאן, לכנרת המרעננת ולרמת הגולן שמעליה. זהו הצפון שהפך למעצמת תיירות, טיולים ויין. מהתילים והחרמון, דרך קיבוץ עין זיוון השוקק, בריכת רם, קלעת נמרוד ואין־קץ מראות ועניין. ואחר כך הגליל, עכו ונצרת, הגנים הבהאיים בחיפה, וכמובן תל אביב. העיר שידועה בעולם כמרכז של בילויים, מסיבות והייטק, אבל מפתיעה את אורחיה בחופי הים הנפלאים שלה, שלא לדבר על האופרה, המוזיקה והתרבות.

למראות ולאירועים מתלווה פסקול יוצא דופן של עומק - התנ"ך והברית החדשה, היסטוריה וארכיאולוגיה ייחודיות כל כך. לאן שמביטים יש סיפור וייחוס. מהרי הגלבוע שחולפים בדרך, שבהם נפלו שאול ובניו, דרך סיפורי הניסים של ישו בכנרת, ומעל הכל ירושלים, מדוד המלך ועד בית המקדש, ועוד ועוד, אין קץ לשכבות. ולא הזכרנו את ההישגים הטכנולוגיים והחדשנות, ואת האוכל הישראלי, המגוון, הטעים להפליא. אוכל שמדהים את כל מי שלא רגיל אליו ביום־יום.

לא ייאמן מה מחוללים כמה ימים של מבט בלתי משוחד בחוצותינו, מבט שחושף ארץ מרתקת, מדינה מתוקנת ומלבלבת. כמה חשוב לקחת מדי פעם פרספקטיבה, כאילו מהצד. לקבל פרופורציות, לשמור על השפיות, שלא לדבר על מנת הגאווה הלאומית.