מול התהום של אהוד ברק ובנימין נתניהו

בין תחושת הגועל העולה מחקירת ארנון מילצ'ן, לבין תחושת האימה העולה מהמרד שמנסה להוביל אהוד ברק, קשה למצוא את נקודת האיזון הממלכתית, בוודאי את האמת ואת המנהיגות הלאומית. משני הקצוות התחדד השבוע עד כמה חשוב להרחיק את בנימין נתניהו מהחיים הציבוריים, ובו בזמן להעמיד לדין את אהוד ברק ושותפיו לקשר, ללא מורא וללא משוא פנים. כי בתווך נמצאת אומה שנסחבת על ידי מי שאיבדו את המצפן והמצפון. בכחש, בספינים, עם עדרים של תומכים עיוורים, כולנו נגררים למצולות.

בבליל האינפורמציות המטעות קשה לשמור על נתיב ההבנה, אבל ננסה, ונתחיל דווקא במצב המשפטי של נתניהו. האמירה של שופטיו לגבי סעיף השוחד בתיק 4000 אכן נדירה בשלב זה של המשפט, כששופטים מרמזים על מה שנקרא "אין להשיב לאשמה" - זיכוי ללא עדי הגנה. אבל למרות צהלות אוהדי נתניהו, עדיין נותר סעיף הפרת אמונים חמור גם בתיק הזה - תיק בזק, שלא לדבר על התהדקות העניבה בתיק 1000.

תוכן העדות המגעילה בפני עצמה של ארנון מילצ'ן, כולל ההתמסרות לחיבוק הדוב של הסנגור חדד והחיבוק המאולץ עם שרה, רק ממחישים את האופי האמיתי של יחסי מילצ'ן־נתניהו - משחד ומשוחד. הם מדגימים עד כמה הוכנס סעיף השוחד לתיק הלא נכון. מילצ'ן, בניגוד להדס קליין שליחתו, מתפתל כמו תולעת בגלל הסיכון האישי שלו. ובכל מקרה, האישור הגורף שהבוס מילצ'ן נתן לעדות של קליין סוגר לכאורה את המעגל לגבי סעיף המרמה והפרת האמונים, ודי בכך כדי לסגור על נתניהו.

מצד שני, לא צריך היה את ההתבטאות המדאיגה של רוני אלשיך השבוע, כדי לדעת שבמרדף אחר מנהיג הליכוד נחצו קווים אדומים. די היה במה שאנחנו יודעים על חקירת ניר חפץ והלבנת המעשים הפליליים של הדס שטייף כדי להבין הכל. בהובלת שי ניצן, שומרי הסף הפכו להיות רודפי הסף.

דבקות היתר בתיקי נתניהו מתחדדת במיוחד מול הנרפות הקיצונית של הרשויות לנוכח הפרות החוק הקיצוניות והחוצפניות של מובילי המחאה. במיוחד של חבורת הקושרים בהנהגת ברק. מדובר בחשד כבד למעשי המרדה והסתה לסרבנות, כשהמסיתים הבכירים זוכים לחסינות מוזרה. רק השבוע, אחרי תלונה מנומקת שהגשתי ליועצת המשפטית מטעם קצינים בכירים במילואים, מרביתם טייסים, לצד תלונות הליכוד, דווח על פתיחת "בדיקה", אפילו לא חקירה.

כתם על ההתיישבות

מדכא להיחשף להשתוללות הנוקמים בשומרון. מעבר לפסול שקיים בפגיעה בחפים מפשע, מדובר במעשה מטופש שמכתים את ההתיישבות ומסיט את תשומת הלב מהטרור צמא הדם של הפלשתינים.

גם שפע ביטויי האיוולת שבוקעים מהקואליציה מעציב, ומטשטש את הצדק הרב שמצוי בצד של המתקוממים נגד אוזלת היד של המערכת. הרי ראשי הממסד הביטחוני, יחד עם ראשי הממשלה, מקימים לנו עזה/לבנון 2 בשומרון, מתוך פחדנות ודבקות בקונספציה האובדנית של אוסלו. שימו לב לאמירה של נתניהו השבוע בוועדת החוץ והביטחון, כי הוא רוצה לשמר ולחזק את הרשות הפלשתינית. מה ההבדל האידיאולוגי בינו לבין אהוד ברק? כלום.

רק שעוצמת הזעם והגינוי כלפי עשרות או מאות הנוקמים בשומרון מקוממת, לנוכח השלווה הסטואית מול אלימות הדרוזים - מי שמשתוללים ללא סיבה מוצדקת, ואפילו ניסו לכבוש תחנת משטרה. אלו מקבלים יחס VIP מהרשויות ומהתקשורת, בדומה למוחים המשתוללים - חוסמי הכבישים והמתפרעים מול שרים וחברי כנסת.

בתוך כך, מדכא להיווכח בוויכוח הכוזב סביב החקיקה לצמצום עילת הסבירות. אמנם גם הנוסח שעל הפרק גורף מדי, אבל מי שטוען שזה ירסק את הדמוקרטיה הוא או בור שלא מבין דבר, או שקרן שממריד את הציבור בכוונה. מערכת החוק במדינת ישראל תפקדה היטב גם לפני השימוש הסיטונאי והפסול בעילת הסבירות, שהחל בימי אהרן ברק. הצמצום לכיוון תפיסת שופט העליון נעם סולברג והנשיא לשעבר משה לנדוי ז"ל רק יחזק את הדמוקרטיה.

התפתלויות מילצ'ן מדגימות את יחסי המשחד והמשוחד עם נתניהו. הן מלמדות עד כמה סעיף השוחד הוכנס לתיק הלא נכון. וכשהמשטרה והשב"כ משתוללים כלפי הנוקמים בשומרון, נמשכת הסובלנות כלפי מי שמטיף למרד

לעומת זאת, מסע השחיתות השלטונית בקואליציה מתחדש במלוא עוזו. ממשחקי הרבנות הראשית של אריה דרעי ועד לתמרוני המינויים של דודי אמסלם, מגרש המשחקים של הפריבילגים החרדים ומושחתי הליכוד שוב איתנו. כך בתווך, מול שני צדדים מטונפי ידיים, ניצב מרבית הציבור הישראלי. צמא לדרך ולמנהיגות ציונית ישרה, אבל אלו אזלו מהמערכת הפוליטית שלנו.

החזרת החופה הציונית

זה שנים שאני מביע תסכול אחרי ביקור בחתונות של חברים ומכרים. בדרך כלל אני יוצא פסימי יותר ויותר ממה שמשתקף בהן, במיוחד מטקסי החתונה שמבטאים מצוקה ואובדן דרך לאומית.

בחתונות של חבריי החילונים קשה למצוא, בשנים האחרונות, את הטקס היהודי־הלאומי, המסורתי. הדחייה המוצדקת מהרבנות ומהממסד הדתי, שנחטפו על ידי החרדים והחרד"לים, הבריחה את רוב הציבור מהמגע עם הרבנות. לכן לא נרשמים לנישואים ולא פונים לרב, וממציאים מעין קודקס חלופי ליהדות, שהוא בדרך כלל עילג וגרוטסקי. חמור מכך, הוא חותך את הקשרים הרופפים ממילא של רבים עם שרשרת הדורות היהודית והזיקה לדבק הלאומי שלנו.

מצד שני, ברוב החתונות היהודיות השגרתיות מתנהל טקס מנוכר ולא מעודכן, שבו הכלה עדיין נרכשת על ידי החתן, שבו רב עלום ממלמל שורות שלא מדברות למרבית הנוכחים, מפספסות את תחושת החיבוק והעילוי של החיבור החדש.

על הרקע הזה כתבתי לא פעם על הנתיב המחודש שיש לסלול, שממזג יהדות עם רוח הזמן. בהכלה, בשוויוניות, בחיבוק. אותה נוסחה חדשה, שנדרשת בכלל מערכות היחסים שבין הדת והלאום בתוך הציבור הישראלי.

כמה שמחתי לגלות את החיבור הזה דווקא ביום שישי לפני שבוע, בחתונה של בתי הבכורה, אלה, עם חן, בחיר ליבה. את החתונה ערכו יחדיו רב אורתודוקסי למהדרין ואשתו - הרבנית, אם תרצו - שהיא פסיכולוגית במקצועה. זו היתה חתונה יהודית, שאפילו נרשמה כדין על ידי רבני צהר, אבל היו בה תוספות קריטיות. מכתובה שלצידה הסכם שוויוני ועד ברכות שאפילו הושרו בחופה, גם על ידי אחת המברכות. זה היה טקס מאיר פנים, מחבר בין אז להיום, בין כל הנוכחים.

בשנים האחרונות קשה למצוא בחתונות של חילונים את הטקס היהודי־לאומי. הדחייה מהממסד הדתי הבריחה את רוב הציבור מהמגע עם הרבנות. לכן ממציאים לעיתים קודקס גרוטסקי, שחותך את שרשרת הדורות

בקהל היו חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים, מתיישבים מיו"ש וקרייריסטים מתל אביב, מעגלי החברים של המשפחה שמשקפים את כל עם ישראל, ואפילו חברים ערבים. והתגובות, מכל עבר, המחישו עד כמה הזוג הצעיר קלע למטרה - חיבר את כולם.

השבוע התחולל עימות בממשלה, כשאיתמר בן גביר ניסה להיאבק בחזית המשותפת של אריה דרעי ובצלאל סמוטריץ', מי שמקדמים חרדיזציה נוספת במינויי רבנים ובמתן שירותי דת. חבל שהם לא באו ללמוד משהו מהחתונה של אלה וחן, משהו שיסייע לשמור על עם ישראל ולא לרסק אותו לרסיסים.