היומיים האחרונים היו מנת דחף לאומית, סם חיים, שהיינו זקוקים לה כדי לבחור להמשיך לחיות כאן ביחד. חודשים של מהלומות הדדיות, מניפסטים שגורסים שהחוזה בינינו בטל, בכירים לשעבר שקוראים לנו לבחור מחנה ולהיאבק בשמו עד טיפת הדם האחרונה ותנועות חרם ברחובות וברשתות החברתיות כמעט שנדמו לגמרי לטובת ימי הזיכרון והעצמאות. וכמה שזה בא בדיוק בזמן. לא בטוח שהיינו מצליחים לגשר על הפערים בינינו בלי ההפסקה הזו לטובת התזכורת השנתית למחיר החיים כאן ולצידו הגאווה הלאומית על מה שבנינו ב־75 שנות קוממיות.
ביום הזיכרון צמדי חברי כנסת משני המחנות נעמדו יחד בטקסים ברחבי הארץ, כתף אל כתף, והותירו את נוסחת הוועדה למינוי שופטים בשערי בית העלמין. המשפחות השכולות קיבלו כפי שצריך את מלוא תשומת ליבנו הלאומית אחרי שהקריבו את היקר להן מכל.
תמונת היום הייתה זו של ח"כ מיכאל ביטון מהמחנה הממלכתי אל מול קבר אחיו ולצידו ח"כ משה סלומון מהציונות הדתית. האחרון רצה לנחם את ביטון אך תמונת השניים ניחמה את העם בשעתו הקשה, הלאומית והפרטית. במעבר הקשה בין יום הזיכרון ליום העצמאות היה ליבי עם משפחת די החסרה בבנות ואם.
במעבר בין השכול לחגיגות, מילאו את ביתי בשעת ערב חברים וילדים והשמחה מילאה את הבית והלב, מכסה במעט על הדמעות ששטפו את הפנים כל אותו היום. ואז הטקס. זה שהפך גם הוא למחלוקת פוליטית, סביב מי שמונתה להוביל אותו וברכת ראש הממשלה הכרחית או לא, נדמה שזה חלק מהיותנו עם היכולת המופלאה להתווכח על כל דבר. כל אחד ממדליקי המשואות מילא את הלב בטוב. בבית שלנו היו חיבורים שונים אל מול 14 הנציגים שלנו. אצלי תפס שלום אסייג שהצליח לספר גם את הסיפור שלי.
"אני, שלום בן אליס ומכלוף אסייג, משיא משואה זו לכבוד ההורים שלי, שעלו ממרוקו לשכונת המעברות והקימו משפחה לתפארת, ובית חם ואוהב. לא היה לנו כלום - אבל היה לנו הרבה. הרבה ערכים, חום ואהבה. הם לימדו אותנו לאהוב ולקבל כל אדם. לכבוד טירת כרמל, לנצח הבית שלי, וכל הערים, העיירות והשכונות. קוראים לכם פריפריה - אל תקשיבו! אתם הלב של המדינה! אתם יכולים הכל".
בן־גוריון בתחילת היותנו כאן ביקש להכניס אותנו לבלנדר ולייצר את דמותו של הצבר האולטימטיבי. למחוק זהויות ותרבויות, למחוק גלויות ולהפוך אותנו לאחד. מזל שלא הצליח לו, אם היה מצליח אולי לא היינו נקלעים לקרבות העקובים מדם המחאות בינינו לאורך השנים, אבל איזה משעממים היו החיים כאן ואיזה חד־גוני היה טקס המשואות. איפה היו יהודית נגוסה, אופק ראשון וצלאח אליהו בסיפור ההוא?
ועכשיו, אנחנו יכולים לחזור להתווכח (לא לריב) על תנאי החוזה בינינו, על אחוזי השירות של הציבור החרדי (ובתנאי שהם יישארו חלק מהסיפור שלנו) ועל האיזון בין הרשויות (ובלבד שאנחנו לא שוברים את הכלים) ועל נתניהו (איך אפשר בלי). אבל התשתית היא שאנחנו כאן יחד, שבאמת אין לנו ארץ אחרת ושיש לנו על מה להיאבק כאן. כן, הצטברו בינינו לא מעט כעסים כאלה - חלק מהשנים האחרונות וחלק מהחודשים האחרונים. ניסו למכור לנו שהכל רע פה ויש מי שהתפרנסו מזה יפה, אבל כנראה היינו זקוקים ליומיים האלה בדיוק עכשיו כתזכורת לנס שההורים שלנו והסבים שלנו רק ייחלו לו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו