הפיגועים בירושלים חידדו את עצמת הניתוק של הפוליטיקאים שחשים כי המו"מ הנוכחי הרה גורל וקריטי, אולי אפילו קיומי ממש, לבין המציאות בשטח, של דם ואש, משפחות שכולות ופצועים שלא יחזרו לעצמם עד יומם האחרון. בזה אחר זה הוציאו כל המפלגות הודעות בדבר הצורך להקים מייד ממשלת ימין שתטפל בטרור הערבי, מה שלא הפריע להם דקות אחר כך להסביר בלהט למה עליהם להתעקש על תיק הדתות או משרד הפריפריה.
הפיגועים בירושלים, שכבר בזמן אמת נראו מתואמים ומתוחכמים הרבה יותר מהפיגועים של השנים האחרונות, משנים את סדר העדיפויות של הממשלה הנכנסת. זה לא שהנושא הביטחוני לא היה גם כך בראש מעייניהם, בשנה האחרונה הטרור משתולל ברחובות ובקצב הולך וגובר, אולם כעת יש פה הרבה מעבר. תעוזה ששנים רבות לא הייתה פה. של תכנון, ביצוע, העברות כספים. להוציא פעולות כאלה, בניגוד לדריסה או דקירה, צריך מעורבות של מספר רב של אנשים שעובדים על זה מאחורי הקלעים. וכל זה תחת לאפם של כוחות הביטחון. ערים שלמות כבר לא נמצאות בשליטה ביטחונית של הרשות והפכו למעשה שטח הפקר מוחלט. גם אלה שנשארו בשליטת הרשות, השמירה הביטחונית היא יותר אשליה מאשר מציאות. בירושלים עצמה פועלים מוסדות חינוך המחנכים את ילדיי ישראל לשנאת יהודים, למחיקת מדינת ישראל מהמפה ובמקרים קיצוניים אפילו להצדקת פעולות טרור. וכל זה במימון ופיקוח מלאים של משרד החינוך. לא האיראני, הישראלי.
מדובר באזורים שישראל כביכול היא בעלת הבית, יש שם סניף של ביטוח לאומי, דואר ישראל וכמובן כל התשתיות כמו חברת החשמל, הביוב והשירותים העירוניים – הכל כחול לבן. אבל כאשר יש תקלה בחשמל, עובד יהודי של חברת החשמל לא יוכל להיכנס לשם ולצאת בשלום. גם עובדי שירותי הרווחה ועובדים סוציאליים שנדרשים לבקר ולסייע למשפחות. שלא לדבר על נוכחות משטרתית שלא קיימת. גם כאשר קולות הירי נשמעים היטב בלילות מנשקים אוטומטיים, וגם כאשר זהות היורים ידועה היטב - לא נעשה דבר. לא עכשיו, ולא לפני שנים. כשמדברים על הצורך במשילות, לרוב מתכוונים לנגב. אבל בבירת ישראל המצב לא הרבה יותר טוב.