אנחנו מתכחשים לנזקי הקורונה, וזה בגנים שלנו

שר החוץ אינו מרפה מן הקריאה הדרמטית לישראלים לשוב הביתה מטורקיה. משרד החוץ נכנס לחיים של אנשים ומתמזג עם העונה השנייה של "טהרן", אך מהשטח מדווחים בעקביות כי הגם שנצפו כמה ביטולים עתידיים, אף אחד לא חוזר בהיסטריה. מדוע אזהרות המסע לא מחלחלות אל תודעתם של המוני תיירים ישראלים באיסטנבול? פרשננו ג'לאל בנא כתב כאן אתמול, שרוב הנופשים ואנשי העסקים שלנו בטורקיה הם ערבים־ישראלים. כלומר, את ההסברה הזאת צריך לעשות בעיקר בערבית, ולגייס לשם כך את ראשי המגזר. אבל אם אפשר להכניס מדינה שלמה להיסטריה כי תכף האיראנים מחסלים אותנו, חבל לפספס את ההזדמנות.

אתם מכירים אישית מישהו שנמצא כרגע בטורקיה? חזר בדיוק מאיסטנבול? אני לא.

לעומת זאת, אני מכירה אישית מישהו שחולה בקורונה. ומישהו שבדיוק החלים.

מכחישי קורונה

אבל כלפי אותם אנשים הממשלה לא מגלה אחריות, זה פחות מעניין כרגע. או בשינוי מהפסוק ההיסטורי: קורונה? לא מעניין. לא מעניין אולי כי זה עולה כסף, לקרוא לאנשים לחזור מאיסטנבול עולה פחות.

לאחר ניסיונות כושלים לקבל החזר כספי על ימי בידוד לעצמאים בראשית השנה האזרחית, הקדשתי לכך השבוע כמה שעות. להלן הממצאים: הפסדתי את 2,500 השקלים שהגיעו לי על ימי בידוד שהעברתי בבית עם ילד שחלה בקורונה. מדוע? כי לא התקשרתי ביום הראשון לבידוד למשרד הבריאות ואמרתי: "היי סתוונית, זאת מוריה. היום - כמו בשאר הימים בחודש האחרון - אני בבית". שיהיה ברור: יש רישום בקופת חולים שהילד היה עם קורונה, וגם במשרד הבריאות, וגם רישום שאני הייתי חולה. אבל הייתי צריכה להרים עוד טלפון אחד, כדי להבהיר להם שאני, הרשומה כעצמאית וגם כחד־הורית, מטפלת בילד קודח מחום. איפה הימים שבהם הורים שלא מטפלים בילדים היו צריכים להירשם?

נדבך חינני נוסף הוא, שאני בכלל הדבקתי אותו בקורונה (לא בכוונה!), ולמעשה, כשהוא היה חולה בקורונה אני החלמתי מדלקת ריאות שחטפתי כתופעת לוואי של קורונה. ומפני שמשרד הבריאות החליט שהחל מהגל החמישי קורונה זו מחלה שאורכת רק חמישה ימים, עוד היו לי 39 מעלות חום כאשר קיבלתי מסרון עם מכתב שחרור רשמי שאני יכולה לצאת מהבית. ונשאלת השאלה: מתי משרד הבריאות יחליט שהיריון לוקח רק חמישה חודשים? לניצן הורוביץ פתרונים.

אם מחליטים שאין קורונה, לא צריך לשלם פיצויים למי שנפגע ממנה. אם קוראים ל"צוק איתן" מבצע ולא מלחמה, לא צריך להתייחס לנפגעים ממנו ברצינות.

המדינה בוחרת לא לקבל אחריות בנוגע לקורונה. כשפרצה המגיפה, נתניהו הכניס את המדינה לכוננות ובנט התלונן שזה לא מספיק. שמו הציבורי נבנה מחדש, למעשה, כמומחה לקורונה. נתניהו הבטיח לפני הבחירות שהעצמאים לא יצטרכו להחזיר את מענקי הקורונה, ואביר קארה - אביר העצמאים - נשבע שייצג בכנסת את שולחיו, פן יקרסו. הממשלה גובה בחדוה החזרי מענקים מבעלי עסקים פושטי יד ורגל, ומפקירה את העצמאים לנפשם גם בגזירות הקטנות. המסר הוא: תדאגו לבריאות שלכם ותפתרו לעצמכם את הבעיות הכלכליות. אם הורוביץ וליברמן היו מרימים שלט קטן בזמן: "תתקשרו למשרד הבריאות", באותה אקסטזה שבה יאיר לפיד קורא לישראלים לחזור מטורקיה, היה פחות עמוס עכשיו על הקווים במוקד של הביטוח הלאומי.

מכחישי שואה

"בעוד כמה שנים יבואו שני דחפורים, יעלו על קרמטוריום 5 ויהפכו שם הכל. לא ישאירו לבנה שרופה על לבנה שרופה. במקום זה ישימו שלט יפה ויכתבו 'פה היה מה שהיה'. זה הרי החלום האמיתי של הפולנים. שאף אחד לא יידע מה שקרה אצלם". זה מה שסבא אמר לי בערב, כשישבנו במרפסת שלו ושמענו את הדיווח הסתום על המשבר עם הפולנים, ואת אוזלת היד של משרד החוץ במשבר משלחות הנוער לפולין.

סבא שלי הגיבור הוא איש עדות במשלחות כאלה יותר מ־30 שנה. לפעמים גם נכדים מצטרפים, ואפילו נינים. קצת לפני הקורונה נסענו בפעם האחרונה לבירקנאו, ואז, בקרמטוריום 5, איפה שסבא מרגיש הכי קרוב לאמא שלו - שאליה הוא מתגעגע גם כשאנחנו לא בסמוך לארובות שהעלו אותה לשמיים - אמר שיש לו תחושה שהוא לא יחזור לכאן בקרוב. "לא יודע למה, הרגשה כזאת. וגם אמרתי את זה עכשיו לאמא שלי, בשיחה שאני תמיד מדבר אליה פה בקרמטוריום, מתוך הלב".

אחר כך נסענו לאושוויץ, ובכניסה סבא ביקש שאתן לו לסחוב את תיק האוכל הקטן, כי הפולנים לא נותנים הרי להכניס שום דבר. ואכן, בכניסה השומר הורה לסבא להפקיד את תיק האוכל. סבא רק הפשיל שרוול והראה לו את ה־B14671 הכחול על היד. השומר נרתע ונתן לנו להיכנס, עם הכריכים העטופים.

הלכנו בשביל הכניסה וישבנו לנוח על מדרגות אחד הבניינים, פנינו אל הכניסה, בוהים בשער המפורסם, המשחרר. כשמחנה ההשמדה פעל, היתה בצידו במה קטנה, שעליה ניגנה תזמורת המחנה. צ'לו, כינור, חליל, מנצחת. תמיד רק יהודים. כל השנים קבוצות של מבקרים הגיעו, ויהודים היו מתעכבים מול הפינה הזאת - לספר על התזמורת. איך הנאצים המתעללים הקפידו על הקלאסיקה של הרצח, ואיך החינוך המוזיקלי של היהודים השתלב להם בול. לפני 20 שנה הפולנים העיפו משם את הבמה. זה ממילא משהו שרק היהודים זוכרים, את מי זה מעניין. בשבתנו על מדרגות צריף 27 באושוויץ, סבא לימד אותי כלל: גם באושוויץ לא רוצים ממש לזכור את השואה. "רוצה לשחק איתי מיהו יהודי? הביטי בשביל הכניסה למוזיאון. קבוצות שעומדות רגע ומסתכלות ימינה איפה שכבר אין את הבמה של התזמורת - אלה יהודים".