רחוב ז'בוטינסקי בבני ברק, הציר המרכזי המחבר בין פתח תקווה, בני ברק ותל אביב, היה נראה אתמול כמו ביום כיפור. הכביש היה ריק לחלוטין מרכבים נוסעים. הולכי רגל, לעומת זאת, מילאו אותו מכל הכיוונים. כולם הלכו לכיוון אחד, לאזור רחוב רשב"ם בעיר, ביתו של הרב חיים קנייבסקי זצ"ל.
עוד לפני כן, מהרגע שהמשטרה הודיעה על סגירת הכניסות לבני ברק החל מ-6 בבוקר, המונים הגיעו לעיר, כדי להספיק להגיע מבעוד מועד, ועשו בה את הלילה. כך, במוצאי שבת, כמעט בכל רחוב ניתן היה לראות בחורים ואברכים צעירים הולכים עם מזרנים בידיהם, להתארח אצל משפחות שהסכימו לארח אותם ללילה אחד, עד ההלוויה.
בחזרה להלוויה. יחד עם ההמונים, צעדנו גם אנחנו ברחוב אהרונוביץ', בואכה רחוב עזרא המוביל לאזור ביתו של הרב. הרוב המוחלט של הצועדים בהלוויה היה חרדי, כמובן, אך היו גם סרוגים רבים. אחד מהם, שמואל שמו, תושב גבעת שמואל, סיפר בהתרגשות שנהג להיכנס אל הרב בכל חג לקבלת ברכה.
"אבידה קשה מנשוא"
רבים הלכו עם פנים כבושות בקרקע, מתקשים להאמין באיזה אירוע הם נמצאים כעת. "הרב אמנם נפטר בגיל מופלג, בן 94", אמר בנימין, אברך כולל שהגיע מירושלים בלילה, "אך האבידה קשה מנשוא. הוא החזיק את כל הדור על כתפיו. כולנו, כל הציבור החרדי, היינו תלמידיו. יש אפילו תינוקות שבשבת נערכה להם ברית המילה וכבר נקראו על שמו".
ניכר היה שהאזהרות המוקדמות מפני אסון צפוי בהתכנסות ההמון עשו את שלהן. הלקחים מאסון מירון ומאסון חסידות קרלין (בחג השבועות) הופקו. במקומות רבים בעיר פוזרו מסכים שהעבירו שידור חי ממוקד ההלוויה, סביבם התאספו אלפים, ובכך נמנעה ההתרכזות ההמונית, ואסונות שחלילה היו עלולים להתרחש.
עם ההתקרבות לבית הרב, אפשר היה לראות בכל זאת מחזות מטרידים של צעירים שעולים על גגות ארעיים ומרפסות שהכילו הרבה מעבר לכמות שאמורות היו להכיל. לצורך כך גויסו המגפונים, שעבדו שעות נוספות וכרזו פעם אחר פעם לצעירים לרדת מהמקומות המסוכנים, קריאות שנענו בסופו של דבר. "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", כרז השדרן אבי מימרן מרדיו "קול חי" בכל הרמקולים שהוצבו בעיר.
בכניסה לרחובות הסמוכים לביתו של הרב וביציאה מהם, עמדו אמבולנסים של מד"א ושל איחוד הצלה, מוכנים לכל תרחיש. כמה רחובות משם הציב מד"א גם שני אוטובוסים לכל צרה שלא תהיה. בסיכום האירוע התברר שהפעם, למרבה המזל, לא היה צורך בכל אלה.
מפלסים את הדרך
ברחוב נחמיה הסמוך הזמינו בעלי דירות הגג את הקהל שהתאסף למטה לעלות אל ביתם, להשיב את נפשם בשתייה קרה ובמזון, ובאפשרות לצפות בהלוויה מלמעלה, מהמרפסות שמשקיפות אל עבר ההמון. עלינו גם אנחנו, וגילינו למעלה צעירים מכל גוני המגזר החרדי - חסידים, ליטאים, ספרדים - מביטים בעיניים דומעות במתרחש בהלוויה.
רכבו של גדול הדור המיועד, הרב גרשון אדלשטיין, שהספיד בהלוויה, בדיוק יצא בחזרה לכיוון בית הרב. שיירה של שוטרים פילסה לרכב את הדרך בתוך ההמון, כשכרוז מכריז: "תנו כבוד לרב, פנו את הדרך". הבקשה היתה נראית כמעט בלתי אפשרית לנוכח הצפיפות הרבה, אבל זה קרה לאט-לאט, והרב ואנשיו חולצו עם הרכב בשלום.
"יחסית, היתה זו הלוויה קצרה", אמר לי יחיאל, בעל דירת הגג, כשההלוויה עמדה לקראת סיום, "שעה וקצת הספדים, ועוד שעה וקצת ליווי של הרב אל בית העלמין והקבורה. ידענו הלוויות הרבה יותר ארוכות, אך כנראה גם זה הפקת לקחים מאסון מירון".
ארבע שעות לאחר מכן, קצת לאחר שש בערב, כשרוב הקהל העצום כבר התפזר לביתו מזמן, ניתן היה לראות בגינה ציבורית ברחוב עזרא בעיר מחזה מחמם לב: כ-30 חיילות פיקוד העורף, שההסעה שלהן התעכבה מלהגיע, הוקפו בידי שכנים מכל האזור, בידי כל אחד משהו: תה, קפה, עוגיות, עוגות. "זאת היתה הזכות שלכן לסייע בארגון ההלוויה, וכעת זה הזמן שלנו להחזיר לכן", אמר להן אחד השכנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו